תרשי לי

פרק עשרים

בכל פעם שאני אסתכל על נועה, השירות שלי יעלה לי לראש.

השירות שלי בצבא היה מהקשים שחוויתי בחיי, כנראה אחת החוויות המטלטלות ביותר. ללכת לשרת בבתי ספר לילדים שכבר לא במצב המזהיר שלהם, אף אחד לא סומך עלייך שם. כמה עשיתי רק כדי לקנות את הכבוד שלהם, את הבסיסי.

כל החיים שלי ידעתי שזה השירות שמתאים לי, ומעבר לזה. אני הרגשתי את המחויבות שלי ללכת לשם, להבין מה הם עברו מתחת לאף שלנו, כי זה לגמרי מתחת לאף של כל המדינה. תסלחו לי אבל לזרוק מאה אלף ילדים לכל מיני מסודות שלא יעזרו להם זה לא נקרא לעזור.

מי שהיה באותם המקומות יודע שרוב הילדים שם כבר חצי רגל בתוך הקבר, ואחרי חצי שנה אני שמחה להגיד שזכיתי באמון שלהם, וזה היה קשה. ואם אני לא אגיד שילד איים עליי בסכין כמה פעמים זה יהיה שקר, כי היה לי קשה עד סבל ואני הייתי בוכה כל יום.

אני זוכרת את היום הראשון שהגעתי לשם, הסתכלי ימינה שמאלה. ימינה, חבורת בנים מכים ילד מסכן שכוב על הרצפה. שמאלה, כמה ילדים מעשנים חשיש שהריח גם השומר בכניסה.
אני זוכרת את הלחץ שתקף אותי באותם הרגעים, כאילו זה מעבר ליכולות שלי, איך אגרום לילדים האלה לצאת מאיפה שהם כרגע? זה משימה בלתי אפשרית- ואני לא תום קרוז, ולא רבקה.

יומיים אחרי ההתאקלמות הראשונה שלי, התיישבתי עם דויד, במחששה. הראשון דיבר איתי בכלל.

"ורק משתי מילים אני הכי פוחד, הראשונה היא שם, השנייה נהרג"
מלמל את מילות השיר של עידן רפאל חביב, אחרי כמה דקות הסביר לי את המשמעות של המעבר.
דויד היה במשפחה רק לאחיו הגדול, היחיד שגידל אותו כי הוריהם נטשו אותם בגיל קטן, אז אחיו הגיבור החליט שהוא לוקח את עצמו בידיים. אחרי כמה שנים התגייס לגולני, ונהרג בצוק איתן.

"זה תמיד מזכיר לי אותו"
הוא מספר לי, ואני כמו בכל שיחה פה עם מישהו, מקבלת לי פרספסקטיבה חדשה על החיים, עוד נקודת מבט שונה. ודויד פתח לי עוד חדר.

אחרי שלושה-ארבעה חודשים, היה לאחיו הגדול אזכרה. הוא בחר בי כמלווה, אני זוכרת את ההתרגשות המטורפת שלי, בכיתי יום שלם. הרגשתי שיש משמעות לשירות, והתרגשתי שבחר בי.

בחודש השביעי שלי שם, הגיעה תלמידה חדשה. נויה, נויה הייתה שחורה. חולצה שחורה, טייץ שחור, איילייניר שחור, מסקרה,ציפורניים, וסיגריה ביד.

הסתובבתי בשעות הלימודים הקצרות שלהם במחששה, כתפקידי. נויה ישבה שם, אחזה בתמונה שמרחוק לא יכולתי להבחין. התקרבתי אלייה והיא מאינסטינקט שהיה פה כמעט לכולם נעמדה.
"הכל בסדר, תחזרי לשבת"
הרגעתי אותה, ידעתי שלצעוק עליי לחזור לשיעור לא יהיה הבחירה הנכונה במקרה הזה.

"את יכולה לעוף מפה, אני לא הולכת לדבר איתך"
היא ירקה לעברי, אבל הייתי רגילה לחרא שאכלתי מהם, וכמה שזה היה שווה- כי אחרי שמונה חודשים כל מי שהעז לפתוח נגדי פה, השמינסטים היו מחסלים אותו מכות. הייתי יותר מחיילת בשבילם, זה שווה הכל.