תרשי לי

פרק עשרים וארבע

אני נאבקת ברצון שלי לברוח דרך הדלת הזאת ולהסתגר בדלת, לשכוח מחמשת המילים שכרגע הוציא מפיו, כנראה בלי לדעת בכלל מה הוא אומר.
אני מגכחת מעט, זה הרי ברור שלסער כמעט ואין רגשות, אז אליי? זה נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת

מבטו נהפך למעיין פגוע מעיין עצבני והוא לובש על עצמו את פרצוף הפוקר השנוא עליי, אני מרימה גבות אליו בהפתעה. הוא היה רציני?

"סער, אתה- אתה לא יודע בכלל מה זה להרגיש משהו למישהי"
אני פולטת בחוסר טקט והוא מגלגל עיניים.

"הייתי עם מלא בחורות, ראיתי אותן ערומות-"
אני קוטעת אותו בזילזול. הוא מסתלבט?

"אתה חושב שאתה ראית אותן ערומות? כי הן הורידו את הבגדים ?"
אני מגכחת,
"ספר לי על הילדות שלה"
הוא משתתק.
"את השמות של ההורים שלהם, את הבית ספר שהן למדו בו, את התפקיד שלהן בצבא"
הוא ממשיך לשתוק וגורם למוטביציה שלי לגדול עוד.
"ספר לי על מה היא חולמת, מה שובר לה את הלב, יודע מה- ספר לי סיפור אחד עלייה שאתה לא נמצא בו"
הוא נאטם, הוא מרכין את ראשו למטה.
"אתה חושב שאם נגעת לה בגוף, אז אתה מכיר אותה, מרגיש אלייה משהו"
אני לוגמת מהבירה שמונחת על השולחן והוא נאנח ומותח את ראשו לאחור.

"איך את אוהבת להיות צודקת"
הוא ממלמל במעט עצבים ואני מעלה חיוך קטן, זה רומז שאני צודקת לא?

"תגידי, מאיפה את יודעת שלא מדובר בפרסונה ציברות שבניתי על עצמי? כדורגלן בלי אהבה, סטוצים. אירוני. מאיפה את יודעת מה אני באמת?"
הוא מפתיע אותי וגורם לי להרים את הגבה.

"כי אני כבר הספקתי להכיר טיפוסים כמוך סער"
אני אומרת בחיוך, הוא מתרומם ומוציא את הבקבוק מים מהמקרר, מתקרב אל האוזן שלי, מעביר בי צמרמורת קלה.

"טיפוסים כמוני אין, מבטיח לך"
הוא לוחש, ומשאיר נשיקה קטנה בצוואר שגורמת לי לרעוד ולקוות לעוד אבל התקווה מתנפצת כשהוא חוזר לשבת במקומו, סקס אפיל מזדיין.

"נשבע לך, אני לא יודע אם אני אוהב את זה או שונא את זה"
המילים שלו מפתיעות אותי כל פעם מחדש, והניסוח גם הוא. לוקח לי מעט זמן להתרגל לדיבור של סער, והוא מוצא חן בעיניי עם הזמן, התנועות הידיים המוגזמות שלו נראות בעיניי כמעט ומושכות, ואני מכווצת את גבותיי לנוכח המשפט היותר ממוזר הזה.

"אני שונא שאני אוהב את זה"
הוא פולט לאחר מאבק נפשי עם עצמו ואני עוד יותר מבולבלת.

"אוהב את מה?"
אני שואלת והוא מחייך, חיוך ממזרי וביישני ביחד, שניהם לא מתאימים לסער אך מחמיאים יותר מהכל.

"את זה"
הוא אומר בטיפשות ואני כבר עושה אחד ועוד אחד, והחיוך לא מאחר לבוא. המילים האלה, קנו אותי כבר לפניי שבועיים.

"אני אוהב את זה שאת תכלסית, אבל אני שונא את זה שאת אומרת לי הכל בפנים, אני יושב איזה שעה אחר כך ומרגיש כמו בן זונה. אני אוהב את זה שאת יושבת פה ומבלבלת לי את השכל בזמן שאם היית בחורה אחרת הייתי מעיף אותך כבר לפניי שבועיים, ורק אלוהים יודע למה את עושה לי את כל הבאלגן הזה בלב, כוסעמק"
הוא מקלל חלושות ואני מרגישה את הלב שלי פועם ופועם לכל ההתוודות המטורפת הזאת. אני יודעת שתום היה אומר לי מילים שהיו נשמעות יותר טוב בטלוויזיה, או בסיפור אגדות נחמד- אבל זה שונה וזה מיוחד יותר כשזה מגיע בצורה הזאת וכשזה מגיע מסער,
ואולי גם תום איזה כדורגלן עם פוזה לא פחות גדולה מסער, ויש שיגידו שזה שונה. אבל לא עד שתכירו את האופי של סער, לפחות לאחרים, לא אליי. הוא קר, הוא לובש את הפרצוף פוקר פייס שלו ואת האדישות התמידית, ושומר חיוכים למצלמות, הוא כן שנון ומצחיק אבל שום רגש לא תצליחו להוציא ממנו.