אין אש בלי ריין

פרק 30

-נקודת מבטה של ריין-

"וכיצד הינך מתכוונת להחזיר אותם בחזרה?" קראה אחריי אדיטי בעודה ממהרת על עקביה בעקבותיי.

"איני יודעת." עניתי נמרצות והמשכתי לצעוד לאורכו של המסדרון המואר המוביל אל חדרי.

"ומה תעשי במידה ותתקלי במכשול בדרך?" שאלה בעוד היא אוחזת בקצוות שול שמלתה לאחר שזה גרם לה למעוד כמה וכמה פעמים בעוד מדדה היא על עקביה, מנסה להדביק את צעדיי.

"איני יודעת." עניתי ומבטי חדור מטרה. הדפתי את דלת חדרי ופניתי לכיוון ארוני.

"ומה תעשי במידה וכוחותיהם יהיו גדולים משלך? מה שיש להניח כי נכון הוא ריין." שאלה, עדיין, מנסה לשווא להדביק את צעדיי. השלכתי את הספר על מיטתי.

"איני יודעת." הכרזתי ופתחתי את דלת ארוני. אדיטי, שהגיעה אליי במהרה, טרקה את דלת ארוני והשאירה את עיניי פעורות לרווחה. מבטה הנוקב, החזיר את עייני לתיקנם בעוד הוא מרתיע אותי מעט לאחור.

"הביטי בעייני והקשיבי לי היטב." קבעה, ואני הסתובבתי וניגשתי אל חלוני בעוד אני משלבת את ידיי על חזהי, והיא, עוקבת אחריי. הייתה זו שעת ערב מאוחרת וקרני אודם הבהיקו מבעד לצמרות עצמי היער המעטרים את האופק וצובעים אותם בצבעי הברקת והזית.

אדיטי קרבה ותכול עיניה נדמה לסופת שמיים סוערת. "יודעת את כי לעולם אתמוך בהחלטותייך, אין זה משנה עד כמה משונות, נוגדות את השכל הישר או אפילו נוגדות את החברה בה אנו חיים כל עוד אושרך עומד על הכף. אך הפעם, מדובר במשימת התאבדות ובכך לא אתמוך. מעבר לסיבתי האישית, את היא היורשת החוקית וחובה נפלה על כתפייך. מי ימלוך במידה ותיהרגי?"

"אמת בדברייך, חובה נפלה על כתפיי. חובתי כלפיי עמי היא לדאוג לרווחתם, ביטחונם וחייהם! ובהקשר לשאלתך, בני שבט האש לא ישבו על כס המלוכה עידנים רבים ועד כה המליכו כל כסיל המקנה מעט סמכות. אין שום סיבה שלא יעשו זאת שוב." עניתי. חשתי בכעסה זורם בעורקיה וממלא כל תא ותא בגופה. נוצות כנפיה החלו סומרות. הרוח, דוממה הייתה, ובכל זאת, קצוות שיערה הלבן והארוך נעו ללא נחת על גבי מותנה. ועיניה, עיניה סערה. היא הרימה את אצבעה המורה לכיווני וקרבה אליי באיטיות המסמלת על פקיעות סבלנותה הקרב ובא. "הקשיבי לי-" אמרה, אך פתיחת דלת חדרי הפתאומית ואלומת אורם הצהוב של נורות המסדרון הרחב קטעו את דיבורה והיא הסבה את מבטה אליהם.

צל דמותו הארוך של המלומד האפילה על מחצית פניה הפונים אל הכניסה. חמתה של אדיטי חשכה מיד והיא הסבה את כל גופה אליו, שילבה ידיה מאחורי גבה והשפילה את מבטה ביראת כבוד בעוד חזהה מורם ועמידתה, גאה היא. ברגעים אלו, ניכר בה כי אכן מפקדת ומצביאה ראויה היא. "המלומד". אמרה והרימה אליו את מבטה.

פניו הנאות, וגופו החסון יכלו לתעתע רבים. פניו, נאות וצעירות הן. ללא ולו קמט אחד. דמו הן לפניו של נער אלפים אשר יופיו הייחודי נכחד מן העולם, וגופו לא היה מבייש שר מצביא בעל עיטורי גבורה. אך מבט עיניו, בא בימים היה ונדמה כי חוכמת היקום כולה נחבאת מאחוריהן. חיוך צחור החושף גומות עמוקות עיטרו את פניו החטובות, ושובל ריח מרענן של אורנים החל למלא את חדרי בכל צעד שפסע לעברי. "מתנצל אני על שחדלתי את עיסוקיכן. אני בטוח כי שרשרת ההטפות של אדיטי אכן ראויה, אם כי איני מרחם על הקורבן שיחטוף אותם." אמר בחיוך לבבי וקרב לכיווני.

אדיטי חייכה לעברו חיוך מובש. "סלח לי על שנאלצת לשמוע זאת."

"אדיטי יקירתי, אין דבר שעלייך להתנצל לגביו, בייחוד לא בפניי." אמר ברוך ונעמד על ידי.

שמטתי ידיי לצידי גופי ומבטי נע בציפייה מהמלומד אל אדיטי ובחזרה.

"ריין, יש בידי דבר מה שמאמין אני כי יסייע לך." אמר בשלווה והושיט לכיווני קלף עשוי עור, עתיק ומגולגל בעוד שרוכיו חתומות בחותמת שבטי - שעווה אדומה בעלת סמל הדרקון השואג כאשר מאחוריו, עץ בעל ארבעה ענפים המסמלים את ארבעת השבטים הנמלכים על ידי האש. אצבעותיי, רועדות, פתחו את חותמת השעווה בזהירות מרבית ופרמו את שרוכי העור החומות בעוד הן חושפות מפה. מפה מסורבלת ועתיקה המצוירת בדיו שחורה וזהובה שניכר עליה שעברה מסע או שניים לפחות.

הבטתי במפה ארוכות. "הדרכים, מוכרות הן לי. אך יכולה אני להישבע כי רק בחלומותיי נדדתי אל מחוץ לגבולות הממלכה." אמרתי והבטתי במלומד בבלבול. אדיטי הביטה בפליאה במפה הישנה וקירבה את אצבעותיה לפיה בתדהמה.

"חלומותינו ריין, מראים לנו את אשר חפץ ליבנו, ואת מאור עיננו הנשכח מאתנו מעברנו עוד מלפני שידענו זאת." אמר ברוך. "לשם, עלייך להגיע ראשית צאתך לכל מלחמה שהיא." קבע ואצבעו נחה על שרשרת הררית המקיפה הר געש אדיר למראה אפילו במפה המצוירת.

"מהו המקום הזה?"

"שם,במידה ותימצאי ראויה לכך, תקבלי את דרקון אבותייך. זהו יהיה השלב האחרון בו תיהי נצר לשושלת מהוללת. שושלת בני שבט האש." אמר והביט בי במבט חםואוהב. הוא פנה אל דלת חדרי ונעצר במפתן הדלת בעוד הוא מסב את מפנו אליי ומניח את כף ידו החסונה על קורת הדלת. אור ירקרק וחיוור פרץ ממנו ותחושת חמימות וחוכמה רבת שניםהציפה את החלל בו עמדנו שלושתנו. שיערו השחור והארוך מסגר את גופו החסון ושורשיוהירוקים זהרו. "צאי למסעך, אך המתיני כשלושה ימים. ציפור קטנה לחשה באוזני כיזאת, איננה המתנה היחידה אותה את צפויה לקבל בקרוב." קבע בחיוך מלווה בקריצה ויצא אלהמסדרון המואר וקול צעדיו נשמע בחלל הגדול עד שצל דמותו קטנה אט אט ונעלמה אל תוך החלל הריקני.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

שבוע טוב לכולם! :)

אז כמו שאתם רואים, הספר יצא מהקפאה :)

תודה רבה על הסבלנות של כולכם! <3 החלטתי להעלות פרק קצר כדי לא למשוך עוד יותר זמן, הפרק הבא יהיה יותר ארוך :)