אין אש בלי ריין

פרק 29

-נקודת מבטה של ריין-

במשך כל אותו היום, הנחתי לעצמי להירגע לצידו של קונור. נשענתי על כנפו האדירה בעוד קשקשיו בצבעי האש מבהיקים באור השמש הבהירה. ישבתי לצידו בעוד הוא מנמנם וראשו האדיר נח למולי בעוד זנבו וגופו הארוכים, עוטפים אותי במעין ספירלה אינסופית. ואני, מעיינת בדפי הספר הדהוי. דפיו העדינים, איימו להיקרע מבין אצבעותיי בכל רגע נתון, ולכן, עשיתי מאמץ לשמור על זהירות מרבית. שקעתי בכתבי המלומד שעות ארוכות, קוראת על כל אחד מהיצורים המקיפים אותנו. עד כה, היה נדמה לי כי יצורים מן האגדות הם. ישבתי שם, בקרחת היער בה אני ודרקוני מסתתרים מן העולם, תחת השמש המאירה שעות ארוכות. שקיעתה, היא שחדלה בי ממעשיי.

סגרתי את דפי הספר בעדינות והשענתי את ראשי על כנפו האדירה של קונור בעוד מבטי, מופנה אל השמיים שמעליי. השקיעה, החלה לצבוע את השמיים בצבעיה. הבטתי בה, מהופנטת, בעוד גרם השמיים המואר באש אדומה, שוקע באטיות אל האופק. חוטי אור השתהו לרוחב השמיים, מתמזגים בעננים המתגלגלים, צובעים את השמיים תחילה בכתום, לאחר אדום, וסגול, ולבסוף, כחול כהה. עד שכל שנותר מהשקיעה המרהיבה הם חוטי אור סגלגלים. ואז, מתמזגים הם, נמהלו אל תוך הגלימה הכהה של הלילה עד שהאפלה תפסה את מקום מלוכתה בשמיים. כוכבי הכסף המנצנצים כגחלתה האחרונה של האש הדועכת קרצו לכיווני, מאירים את עטרת וילון השמיים. ואז, לפתע, נפרדו העננים. ברגע זה, חזיתי בלבנה השולחת קרני ירח כסופות אל האדמה הכהה.

נעמדתי על רגליי והתחלתי לפלס את דרכי דרך גופו המגולגל של קונור. בעוד עושה אני מאמצים רבים לצאת לחופשי לאחר טיפוסים קלים, הרים הוא את צווארו והביט בי.

'שלמה את עם החלטתך?' שאל בעוד הוא מרים את רגלו הקדמית בכדי שאוכל לעבור אותה מבלי שאצטרך לטפס עליה.

'כמובן. היש בליבך ספקות?' שאלתי, נעמדתי לפניו. קונור הסב את מבטו אל מעבר ליער ומעל העצים. מביט הוא אל עבר ממלכה רחוקה שאיש מבני עמי, מעולם לא חפץ לבקר בה.

'מעולם לא חצינו את גבולות הממלכה. איש מבני עמנו לא עשה זאת. עשו זאת רק בימים העתיקים.' אמר והסב את מבטו בחזרה אליי. 'יודעת את כי אני הוא האחרון אשר יפקפק ביכולותייך. אך ספקות קלות מצאו את דרכן אל ליבי. בכל זאת, אני בעצמי אינני חזק מספיק בכדי להגן עלייך.' אמר.

'אמת בדבריך. איש מבני עמנו לא ביקר שם. לפחות לא בעשרות אלפי השנים האחרונות. ולכן, הגיע השעה בה החובה ללכת ולגלות מה עומד לפנינו מתדפקת על דלתינו. ומי עוד עשוי להתאים למשימה זו מלבד יורשי העצר החוקיים? עלינו להכיר באויבנו ואל לנו לחיות בתקוות על עולם אוטופי.' חייכתי אליו. 'קונור, כוחותיי גדלים מיום ליום. וגם כוחותיך. עד כמה שאיני חפצה להודות בכך, איישה עזרה לנו במעשיה. הבדיחה היא עליה, כיוון שעשתה זאת ללא כל כוונה תחילה. אולי אבי מעולם לא התיר ללמדני. אך גופי, תחושותיי, ואבותינו, קונור, יודעים טוב יותר מכל ספר. הבט, הינך דרקון אדיר מימדים ובעל כוח רב. הכשפים בהם שנינו מסוגלים לבצע, רבים הם. ובכל זאת, חששות התגנבו לליבך. תאר מהן תחושות הילדים. עלינו לעשות זאת.'