אין אש בלי ריין

פרק 13

-נקודת מבטה של ריין-

הבטתי למעלה, לכיוון תחילת שטחי ממלכתו של סבסטיאן. העצים אינם היו שקטים כבדרך כלל. צמצמתי את עיניי והבטתי בריכוז. רוח קרה שלא אופיינית לגבול נשבה וגרמה לעורי להצטמרר ולשריריי לרעוד. "אינך מרגיש?" שאלתי את סבסטיאן באדישות ובהיתי ארוכות בעצים. מנסה לחוש בשינויי האקלים. אנרגיות חדשות שלא הופיעו בגבול לפני כרגע, הורגשו כעת. פערתי את עיניי לרווחה.

"מרגיש מה?" הוא שאל אותי ועקב אחריי בעיניו.

"גילו אותנו". קבעתי והבטתי בו בבת אחת. קול נפץ אדיר נשמע על ידינו ובור עצום מעלה אדים נפער. הייתי המומה מהעוצמה. הבטתי למעלה וראיתי אלף בעל כנפיים הדומות בצורתן לכנפיו של סבסטיאן אך קטנות יותר. נוצות הכנפיים היו לבנות וצחורות כשלג שראיתי בשטחי ממלכתו של סבסטיאן. הכנפיים הלבנות נשאו אלף שצבע עיניו שהיו בצבע שקד, בלטו על רקע עורו הבהיר, ושיערו החלק היה קצר יחסית לשיערו של סבסטיאן. עיניו היו מלאות זעם ושנאה. הוא היה לבוש בגדי עור בצבעים חום ושחור ,וחרב אחת ארוכה וגדולה, ניתלתה בניצבה על חגורתו השחורה המעוטרת באבזם כסף שסמל של תנשמת דואה חקוק עליה. מאחוריו עפה אלפית נוספת, מנסה להדביק את קצב חברה. שיערה הזהוב בהק בשמש ועיניה הירוקות ברקו בדאגה. בהיתי בשני האלפים המתקרבים לכיווננו. צורת כנפיהם היו כשל סבסטיאן ואוזניהם היו צרות וארוכות יותר מאלה שבממלכתי. בדיוק כשל סבסטיאן. סקרנותי כלפיהם גברה ככל שהאלפים התקרבו אלינו. האלף הראשון, שנראה רותח מזעם ושנאה, מלמל כמה מילים באלפית עתיקה, וערפל תכול החל להקיף אותו. הבטתי בו. לפתע הרגשתי את ידו הקרה והגדולה של סבסטיאן על עורי, מסיט אותי בעדינות אך במהירות אל מאחוריי כנפיו שנפרשו לרווחה בבית אחת. מנסות לגונן עליי. מבטו היה נעוץ באלף המתקדם לעברנו. הוא שלף במהירות את זוג חרבותיו העצומות, והן בהקו בקרני השמש.

"ריין, חזרי לממלכתך ואל תביטי לאחור". ציווה עליי בקולו העמוק ולא הסיט את מבטו מהאלף המוקף ערפל תכול שהתגבר מדקה לדקה. מבטו היה ישיר ונוקב כל כך עד כי נדמה היה שבעוד רגע יקפיא אותו למוות במבטו בלבד. לא רציתי לחזור לממלכה. רציתי להישאר עם סבסטיאן. למרות הסיכון שבכך. רק עוד קצת. אהבתי את התחושה שמתעוררת בי כשאני במחיצתו. אהבתי להביט בו, לשמוע את קולו העמוק. הוא היה שונה ממני ומכל מה שהכרתי. ועם זאת, הרגשתי כאילו אני מכירה אותו טוב יותר מאת כף ידי.

"זו פקודה!" פקד עליי וסובב את מבטו לכיווני אל מאחורי כנפו. מעולם לא נראה רציני ומודאג כפי שנראה כרגע. איני יכולה להשאיר אותו כאן לבדו ולהילחם לבדו. גם אם הוא מיומן, אולי אוכל לעזור בצורה כלשהי. רק רציתי לראות שהוא בסדר. איני רציתי שיחוש בדאגתי אליו וברגשותיי. אולי בעיקר מכיוון שהכחשתי זאת בפני עצמי. חשדתי בו ואני עדיין חושדת, אך למרות זאת, הרגשתי כאילו אני מכירה אותו טוב יותר מאת עצמי. ניסיתי להסתיר את רגשותיי ומחשבותיי על ידי הטיית ארשת אדישות על פניי. "אינך מלכי, ואינך יכול לפקוד עליי". הודעתי לו בהחלטיות. חייכתי חיוך צידי ומרוצה לנוכח מבטו המופתע. שוב קול נפץ אדיר נשמע על ידי וכאב חד וצורב פילח את ידי. פניי התעוותו בכאב והשפלתי את מבטי למטה. ידי התמלאה דם חם והעלתה אדים כחולים. הדם החם לא חדל מלזלוג. כמה מטרים ממני, היו מוטלות ארבע מאצבעותיי. הפיצוץ הטיל בי מום. הכאב רק הלך וגבר ואחזתי בידי המדממת בחוזקה. דם חם המשיך לזלוג גם מבין אצבעותיי שאחזו בידי. לפני שהספקתי לשים לב סבסטיאן כבר המריא לכיוון האלף הלבן ושניהם החלו להילחם. עקבתי אחריו בעייני מבלי להסיט ממנו את מבטי, מוכנה להשתמש בכל רגע נתון בכוחותיי. האלפית זהובת השיער הביטה בהם בחוסר אונים, בחוסר אמונה שהם, דווקא הם, נלחמים זה בזה. כעבור זמן ארוך שנלחמו באוויר, היא החלה להתקדם לכיווני בתעופה. אחזתי בידי שהמשיכה לנטוף דם חם ועמדתי דרוכה. פרשתי כנפיי ומבטי היה ממוקד. כנפיי החלו לבעור ופרצו בלהבות מכל אחת מנוצותיי והרגשתי כיצד עורי מתרתח ועיניי החלו לבהוק באור כתום. "פילנדיאל! לא!" סבסטיאן צעק לה, אך היא המשיכה והתקרבה אליי. היא נחתה מולי והביטה בי. היא הייתה יפיפייה. עיניה הירוקות הביטו בי ברוך ופליאה. היא אינה נרתעה מפניי, אך עצם שלוותה לנוכח כנפיי הבוערות, גרמו לי לחשוד בה אפילו יותר. היא המשיכה להביט בי, מופתעת. היא הביטה בכנפיי הבוערות בריתוק ופליאה.