אין אש בלי ריין

פרק 25

-נקודת מבטו של סבסטיאן-

פעם, ביקשתי מריין שתתאר בפניי את היער המתחבא מעבר לגבול. היא חדלה ממעשיה, חיוך עמום נפרס על פניה וקולה היה רך.

"ביער, השמיים כמעט ונעלמים. רק רסיסים עמומים וכחולים מפוזרים כחלקי פאזל בין העלים. האוויר, עשיר בניחוח רסיסי העלים והאדמה העשירה והלחה." היא עצרה ועיניה הביטו אל השמיים. "למרות שטיפות הגשם פסקו שעות רבות לפני שכף רגלו של איש תדרוך בשטח היער, הקרקע נותרת לחה, באטיות מגשימה את הערפל המשכר שלה. מחוצה לו, אור הצהריים, הקרניים החזקות של קיץ צעיר מפציעות, אך בין העצים, משב הרוח צונן והצבעים ניחנים ברוך השעה שלפני הדמדומים. התזוזות היחידות שנשמעות, הם משב כנפיה המקריות של ציפור המככבת על אחד העצים, או סנאי נמרץ הממהר לטפס על גזע קרוב. הפטל כמעט ואדום, טעמו חמוץ אך בעל המידה המדויקת של מתיקות מעודנת. אני נושמת כל פיסת אוויר אותה יכולות ריאותיי לשאת ושואפת באטיות. טיולים מסוג אלה ביער, הם כמו מסע אל מחוץ לחיי, ביקור במקום בו אומדן הזמן נעשה על ידי זריחת השמש ותפאורת אורה."

ביום בו הגענו לממלכת האור, חזיתי ביער אותו תיארה בפניי ונשמתי נעתקה, אך כעת, בלילה, צעידה בתוך היער גזלה ממני את אחד מחושיי וחידדה את שנותרו. ניתן היה להתבלבל ולחוש כי כמעט ואיבדתי את מאור עייני, אך בתמורה, העניק לי הלילה את שמיעתו של הזאב.

השביל דרכו נסענו, נעלם, ואת מקומו, תפסו העצים. היער היה מבשר רעות, אך עם זאת הייתה שלווה באווירה הקודרת. אני תוהה כיצד יכלה ריין למצוא את דרכה. אך במחשבה שנייה, אורה בוהק יותר מכל כוכב המאיר את שמיכת השמיים. תמונתה נחקקה בזיכרוני לעד. ייחלתי שאפגוש אותה כפי שזכרתי אותה, אך באותו רגע, לא ידעתי.

עיניי בהקו ככוכבים סגולים אל עבר גזעי העצים העבים והכהים שצמרותיהם התיימרו אל תקרת השמיים, ענפיהם שלובים עם שכניהם כידיהם של ענקים המחוברים יחדיו במטרה לשמור על ביתם. העצים היו גדושים בצפיפות יחדיו, מותירים בדיוק מקום מספק לאחד המבקש לתמרן ביניהם.

לחצתי את כף ידי כנגד קליפת העץ הקשה, ונשמתי את ניחוח היער. את ריח הטחב על העלים לאחר הגשם, את הקרקע החמימה גדושה כנגד הארץ על ידי רגליהן הרצות של חיות בר הצועדות על גבה, את ניחוח הצמחים הנמצאים בשלבים שונים של לבלוב וצמיחה. את ריח החיים. היער היה שורץ בו.

צעדתי באטיות בין העצים הסבוכים ושקלתי כל צעד מחשש שמה אאבד רמז חיוני כלשהו. ככל שקרבתי לגבול, ריח חדש נגלה לאפי. ריחו של דם שהקריש לאחר זמן רב שלא זרם בעורקי בעליו. קיוויתי כי חושיי מטעים בי, אך ידעתי כי הם אינם.

האגם המסמל על שטח הגבול נגלה בפניי, ואתו ריחו החריף של הדם. הגבול היה שונה. אפלולי. חשוך. באור הלילה, פני המים היו חלקים כזכוכית שחורה. צפרדע שקיפצה בין העלים, השליכה שלא במכוון אבן שקרנה באור הלבנה, והיא קיפצה על משטח הזכוכית של האגם. לאחר שלוש קפיצות, האבן שקעה, ואז, שוב, האגם חזר להיראות כזכוכית. הלבנה שהשתקפה עליו, נראתה כפנינה אדירה המותירה את שובל הכסף שלה לפניה.