אין אש בלי ריין

פרק 1

-נקודת מבטה של ריין-

"ריין יקירה, קומי". אדיטי (Aditi) נכנסה לחדרי בעוד נעלי העקב הנמוכות שלה נוקשות על רצפת השיש הלבנה.

"עוד שעתיים מתחיל שיעור התעופה עם סיגמונד (Sigmund)". אמרה ובעזרת הרמת יד קלה, משב רוח קלילה הסיטה את וילונות חדרי לצדדים וקרני שמש חמימה האירה על פניי.
"עוד חמש דקות" עניתי בחוסר אונים והעפתי את השמיכה אל מעל ראשי.

"ריין, קומי מיד מהמיטה, התלבשי במהירות ורדי לחדר האוכל, אלא אם כן את מעדיפה שהעיף אותך לשם בעצמי" אמרה ופרשה כנפיים כסופות ויפות.

העפתי את השמיכה מעליי במהירות. "קמתי!" עניתי. אדיטי חייכה חיוף ניצחון וסגרה אחריה את דלת העץ האדומה.

גררתי את רגליי אל ארון הבגדים המוזהב שבחדרי והוצאתי שמלה חומה פשוטה וארוכה עם שרוולים ארוכים המתרחבים בכפות הידיים ומחוך אדום. התלבשתי במהירות והשלכתי את עצמי על הכיסא הלבן מול המראה שבחדרי ובהיתי באלפית שהשתקפה מולי.

מאז ומעולם לא הרגשתי שייכת. אני לא דומה לאף אחד במשפחה או לשבט כלשהו בממלכה. שיערי אדום ומתולתל, עייני כתומות ומעט חומות ועורי שזוף במקצת. בניגוד לשאר האלפים ששיערם חלק ועיניהם בהירות.

נאנחתי וקלעתי שלושה צמות לאחור.

בהיתי בכתר המוזהב שהיה מונח על השידה הלבנה מולי. "את נסיכה ולכן עלייך לענוד אותו". מילותיה של אדיטי הדהדו בראשי. חיוך בוז נפרש על פניי. נסיכה. מה זה אומר להיות נסיכה? לגור בארמון ולהיות כלואה מאחורי אבנים וגדרות? להינשא בשידוך לאלף משבט אחר, להוליד לו ילדים, לשבת שוב בטירה ולגדל את ילדיו, ולדאוג לספק את דרכיו הגופניים כרצונו? ואיפה השימוש בכוחות שלי? איפה השימוש בי ובדרקון שלי? מטרתנו היא להגן על האנושות מהכימרות. כוחי מספיק גדול בכדי לעזור. ומה אם אני לא רוצה להיות נסיכה? מה אם אני רוצה להיות אלפית רגילה כמו כולם?

"ריין, רדי למטה לאכול". דפיקותיה של אדיטי בדלת העץ קטעה את מחשבותיי וזרזה אותי. ענדתי את הכתר במהירות ומהרתי לצאת לפני שאדיטי תפרוץ את הדלת.

"מוכנה" עניתי.

"רדי לחדר האוכל, שם הוד מעלתו ואיישה (Ayesha) ממתינים לך. אמרה והחוותה בידה לכיוון המדרגות.

משמעות השם איישה הוא חיים (life). איישה היא אחותי הגדולה. מאז ומתמיד היא קנאה בכוחי ובדרקון שלי.

"מיד" עניתי וירדתי במדרגות השיש הלולייניות, המשויפות והלבנות עם מעקה השיש הצחור והעגול. חציתי את אולם הנשפים הגדול שבו תלויה דיוקנה הגדול של אימי. הלוואי והייתי זוכה להכיר אותה. עיניה הכחולות כים של אמי היו מצוירות בדיוק מושלם ושידרו חום וביטחון. חייכתי אליה והמשכתי ללכת לכיוון חדר האוכל.