אין אש בלי ריין

פרק 6

-נקודת מבטו של סבסטיאן-

"ריין". היא אמרה, ניתקה את מרפקה מאחיזתי ונעלמה אל תוך היער. בהיתי בשערה שהבהיק בצבעו האדום באור קרני השמש הראשונות הולך ונעלם אל בין העצים. מגע עורה היה שונה משאר האלפים בממלכה. עורה היה חמים. הבטתי באצבעות כף ידי והרמתי את מבטי חזרה למקום שבו עמדה עד לפני כמה רגעים וחיוך גדול נפרש על פניי. ריין.

הבטתי בשמש העולה שהאירה את קרחת היער. היא הייתה שונה מהשמש שאני מכיר. היא הייתה בהירה, צהובה וחמימה יותר. קרניה שהשתקפו במי האגם הצלולים נראו כפנינים צבעוניות ובוהקות. הכנסתי את אצבעותיי למי האגם ויצרתי בעזרתן מאין קערה. הוצאתי בעזרתם מים בכדי להתבונן בהם מקרוב יותר. המים הנוצצים והחמימים נזלו מבניהן. זה שעשע אותי וחייכתי חיוך רחב כמו ילד המגלה את העולם לראשונה בחייו. חזרתי על הפעולה הזו שוב ושוב ובכל פעם התפלאתי מחדש וחיוכי הלך והתרחב. לאחר דקות ארוכות שכך שיחקתי עם טיפות המים המטפטפות מבין אצבעותיי, נעמדתי בחיוך והרמתי את מבטי לכיוון השמש שבשלב זה כבר הופיעה אל מעל לעצים שהתגלו כירוקים ורחניים להפליא. קול נשמע ברקע. קול נעים ומרגיע שלא שמעתי עוד כמותו. הקול הגיע מהשמיים. הרמתי את מבטי וראיתי שני יצורים כחולים ומכונפים בעלי מקור כהה וקטן חגים זה סביב זה ומשמיעים קולות נעימים. הבטתי לאדמה וראיתי שהיכן שהעצים צומחים היא מכוסה בשכבה בצבע ירוק בהיר. התקדמתי לעברה וליטפתי אותה בקצות אצבעותיי. היא הייתה רכה כל כך. מעניין מה זה. עייני נפערו בסקרנות ולא יכולתי להוריד את חיוכי מפניי. הטמפרטורה, שהייתה גבוהה יותר ממה שבממלכה שלי, באופן מפתיע הייתה נעימה והתחושה הייתה נהדרת.

נעמדתי על רגליי, עצמי את עייני בחיוך ושאפתי את האוויר ואת הריחות החדשים. נאנחתי בקול והרגשתי מסופק. רגע, כבר יום. פקחתי את עייני בבהלה. סטורם. אטילה! הסתובבתי בבת אחת ופתחתי בריצה כל עוד נפשי בי לכיוון סליה.

'איפה היית?! מה לקח לך כל כך הרבה זמן?!' סליה התרוממה בבת אחת.

'אספר לך מאוחר יותר, כעת עופי הכי מהר שאת יכולה. נספיק להגיע לפני אטילה?' שאלתי בעוד אני קופץ על האוכף וחוגר עצמי במהירות.

סליה גיחחה, פרשה כנפיה ובנפנוף קל כבר הייתה בדרכה אל הטירה.

'קטנצ'יק, בשעה הזו, אטילה חופרת פתית פתית בכדי למצוא אותנו וכנראה שמפחידה את גלאנדור למוות. לא אתפלא אם אחריי היום הוא ימחוק אותך מחייו'.

'רק, תמהרי'. ליבי דפק בחזהי במהירות.

כעבור כ 20 דקות בערך, בעוד סליה טסה במהירות המרבית, ראיתי את גבעת השלג בה פגשתי את סליה אמש. בלילה שבו פגשתי את ריין.

'המשיכי למאורה שלך. אני יורד כאן'. הוראתי לה בעוד אני מנתק את האוכף מגופי ובקפיצה אחת בעזרת כמה נפנופי כנפיים כבר הייתי על ראש הגבעה.