פרק 23

602 49 8
                                    

-נקודת מבטו של סבסטיאן-

פתיתי השלג הלבנים, הכו קלות על חלונות הכרכרה השחורה ומשכו את תשומת ליבי אליהם. הכרכרה דהרה בשלווה, פרסות האיילים המרשימים רקעו בשלג הגבוה בדממה וגלגליה המוזהבים מפלסים את דרכם, לוקחים אותי ואת כל שנותר מקרוביי רחוק יותר ויותר מביתי, מחדרי, מממלכתי. הרחק מן הזיכרונות, הטובים והרעים כאחד. הבטתי בעצים העירומים המכוסים בגלימה לבנה, עד כי נדמה היה כי בורחים הם מפנינו אל תוך הכפור. הבטתי בחיות הבר שניצלו. בתנשמות גדולות העיניים הישובות על הענפים ומביטים בנו בהשתהות. בצביות והעופרים הסקרנים המציצים מבעד לגזעי העצים, בגבעות השלג המכסות את הקרקע. בערפל הנמוך המכסה את בסיס גזעי העצים. הבחנתי בכל פרט ופרט בממלכתי, וחשבתי, כיצד מקום יפיפה וצחור כל כך, יכול להכיר טומאת דם רבה אף יותר, ובכל זאת, להסתירה כאילו לא הייתה. הדקות חלפו, ואיתה הדרך. קרני שמש חמה המבשרת על התקרבותנו לגבול הפציע וחדרה מבעד לענפי העצים שבשלב זה במסע, כבר החלו להשיל מעליהם את גלימת השלג, ושמץ של עלים ירקרקים התגלו. צפיתי בשמש הזו פעמים רבות. בכל תחילתו של יום זורחת אותה השמש, ובכל תחילתו של יום זוהי שמש חדשה.

צלילו העדין של זרם מים חלוש הפוגע קלות בסלעים נשמע, וגלגליה של הכרכרה השחורה נלחם לגבור עליו. חמימות קלה הורגשה בגופי, ולפתע, כאילו רוח נעורים חדשה נשבה בעצמותיי ועייני נפקחו לרווחה בערנות מוחלטת. הבטתי מטה דרך חלון הכרכרה, וצבעו המוכר של הדשא הרך נגלה מתחת לשאריות של שלג, והאגם המפריד בין ממלכתי שלי לממלכתה של ריין נראה באופק. בטני התהפכה בקרבי. אני רק מרחק אגם אחד ממנה.

"המלומד, כיצד תחצה הכרכרה את האגם? האגם הזה צלול ובעל סלע אחד המדמה צוק קטן, וגם הוא על שפתו של האגם בצידו השני." הערתי לתשומת ליבו. הוא הביט בי בחיוך. כאחד היודע מניין יודע אני כל זאת.

"עלייך לבטוח בי יותר." ענה והניף את ידיו אל על בעוד הוא אוחז במטהו. עיניו החלו לזהור בצבען הצהוב, דבר המדגיש את צבע עורו הסגלגל. "גולו." (golu) אמר. זהו כשף היצירה. כישוף הדורש ריכוז רב בזמן קצר עד מאוד ותכנון מירבי. טעות אחת קטנה, וחיי אחרים עלולה להיות תלויה בכך. היה זה כישוף אסור. היחידים המורשים לבצע אותו, היו המלומד, ואבי. חשתי כיצד הכרכרה מטפסת מעט אל על, ושמעתי את נקישות פרסות האיילים על אבן מוצקה. המלומד יצר גשר עבורנו.

"נקווה שאורחינו לא יכעסו על כך." אמר המלומד ת'אדור, וקרץ לקראתי.

חייכתי בתגובה. אילו ידעו את שאירע באדמה זו ממש, הגשר היה נראה כמעשה קונדס פעוט. הרכנתי את ראשי במבוכה וחיוך שובב התגנב לפניי.

חמימותה הנעימה כל כך של השמש באיזור זה של ארצנו הורגשה, וריחות הצמחים עלו אל אפי והזכירו לי את הזיכרונות אותם רציתי כל כך לחוות בשנית. הזיכרונות, החוויות ובעיקר, ריין, היו שווים את הסכנה. השכחה, ההתנתקות מכל הצרות וההתרכזות ברגעים אותם אנו חולקים יחדיו, סחפה אותי אחריה כמו כדור שלג המתגלגל במדרון ללא כל יכולת לעצור בעוד הוא גדל וגדל מפעם לפעם, שיכרו אותי. 

אין אש בלי רייןWhere stories live. Discover now