אין אש בלי ריין

פרק 18

היי לכולם :)

אני לא חושבת שמתישהו ישבתי על פרק כל כך הרבה זמן. הפרק המקורי ארוך בהרבה יותר מזה, אבל גם הרבה יותר אכזרי וברוטאלי. ברמה חולנית מאוד. פשוט ישבתי המון לשנות את הנוסח לנוסח יותר עדין ולמחוק חלק מהדברים. 

סימנתי באמצע הטקסט מתי התוכן מתחיל להיות בינוני מבחינת ברוטאליות ומתי הוא ממש קשה. כדי למנוע מאלה שתיאורים כאלה קשים להם, אני פשוט אדגיש את המשפטים שאני חושבת שאולי כן יהיו ממש קשים לקריאה. מי שרוצה !ומסוגל! לקרוא את הכל, אני ממליצה. אבל אני מזהירה מראש. איפה שהכותרת "בינוני" מתחילה, פשוט תדעו שמשם מתחילים העינויים בעצם, אבל האמת היא שהם דיי קלים לקריאה והם... דווקא בסדר חח זה סוג של אזהרה. ממליצה מאוד לקרוא ולנסות בכל זאת.

בחלק הראשון אני לא אדגיש כלום כי אין בו שום דבר ברוטאלי מדי, אבל החל מאיפה שיש כותרת של "בינוני" אני אתחיל להדגיש. מקווה שתאהבו <3

-------------------------------------------------------------------------------

-נקודת מבטה של ריין-

ראשי הסתחרר ונשימותיי הכבידו. נאנקתי בקול. האוויר היה כה מחניק ונדמה היה כי אספקת החמצן שניתנה לי הייתה מוגבלת ומצומצמת ביותר. מצמצתי בעייני בכדי לייצב את ראייתי המטושטשת. ראשי היה מורכן ושיערי האדום נפל על פניי. הבטתי בקצוות שיערי הארוך. הן היו ספוגות בדמי והכבידו אף יותר על ראשי. מצחי כוסה בזיעה קרה. חשתי כיצד טיפת זיעה בודדת זולגת במורד אפי ופוגעת בשלולית הדם הפרוסה מתחתיי. גופי רעד ושריריי כאבו.

לפתע, חשתי במעין תחושת כובד משונה בגזעי כנפיי. חששתי להביט לאחור. חששתי מהמראה בו עייני עלולות לפגוש. חששתי מן הזוועה שיהיה עליי לעכל. נשמתי נשימה עמוקה ומאומצת עקב מחזור החמצן בחדר. סקרנותי גברה עליי. הסטתי את ראשי לאחור באיטיות. כל תזוזה ולו המזערית ביותר הכאיבה לגופי. נאנקתי בכאב והבטתי לאחור עד כמה שגופי אפשר לי. צווארי כאילו זעק בכאב והתחנן שאפסיק, אך הכובד שעל גבי גבר על זעקות צווארי.

עייני נפקחו לרווחה. כנפיי, שחשתי כיצד נתלשו מגופי באכזריות, שחשתי כיצד דמי עזב את גופי כאילו היה מפל שוצף המבקש להגיע את האגם האדום הפרוש מתחתיו, שחשתי כיצד כל גיד וגיד נקרע בכאב, כעת היו פרושות לרווחה ומנוקבות בידיי צבתות שנראו גדולות וחזקות יותר מקודמתן. הבטתי בכנפיי, אך הן היו שונות מקודמתן. הן היו כבדות יותר, חזקות יותר, נוצותיהן צפופות יותר, גדולות יותר ויפות הרבה יותר. החזרתי את מבטי בתדהמה אל הקיר אליו הושלכו כנפיי קודם לכן בכאב חד. התדהמה השכיכה ממני את כאבי. כנפיי, אכן שכבו שם. נטולות כל צבע וקסם.

הרכנתי את גופי והבטתי בו בתדהמה. גופי היה כאוב. שובלים של דם קרוש עיטרו אותו, אך קרעיי הגלידו. כאילו מעולם לא אירע לו דבר. מפשעתי חזרה לקודמתה, שדיי, אצבעי, כנפיי.