אין אש בלי ריין

פרק 10

-נקודת מבטו של סבסטיאן-

הרמתי את חרבותיי המושלכות על הקרקע בצידו השני של הגבול והקפצתי אותן בידיי במטרה לייצב אותן. הבטתי בהן וחיוך רחב נפרש על פניי. השמש החלה לעלות אל מעל העצים ולהאיר את הגבול באורה הצהוב. צבעו היפה של הסביבה המקיפה אותי התגלה והתלהבתי מיופיו כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. הסתובבתי סביבי והבטתי מסביב. מעניין אם באומת האור ישנם עוד סוגים שונים של עצים, פרחים ובכלל, האם הסביבה והנוף שם מגוון.

הרמתי את ראשי לשמיים והבטתי לעננים שעד לפני כשעה בלעו בתוכם את ריין ודרקונה המרשים והאדיר בגודלו. רציתי לעוף אחריה. עצמתי את עייני ושאפתי שאיפה עמוקה. הסתובבתי לכיוון האגם וצעדתי לכיוונו בעוד אני אוחז בחוזקה את החרבות הכסופות שבהקו באור השמש. פרשתי את כנפיי הכהות וחלקם שבהדרגה היו מצבע שחור לכחול כהה בהקו. משב רוח קליל ליטף את נוצותיי המעוגלות בקצותיהם שהיו שונות לחלוטין מנוצותיה החדות והארוכות של כנפיה של ריין. קצוות שיערי הלבן נעו מעט ברוח הקלילה וליטפו את אגני שעוד היה חשוף. נופפתי קלות בכנפיי ובזינוק קל נחתי בצידו השני של האגם ומשם צעדתי מעט עד לקרחת היער שבה סליה המתינה לי בה.

'זהו חוסר אחריות מצידך להשאיר כך את חרבותיך ועוד בצידו השני של הגבול.' סליה אמרה לי בכעס מתגבר בעוד היא עוקבת אחריי במבטה בזמן שלבשתי בחזרה את חולצתי הכהה, החזרתי את נדן החרבות אל בין שכמותיי ואת החרבות למקומן.

'צודקת, מצטער.' עניתי בביישנות וחיוך צדדי וביישן הופיע על פניי. עליתי על גבה בקפיצה והורתי לה להמריא.

'הפעם נספיק להגיע בזמן?' שאלתי ברוגע בעוד אני אוחז במושכות העור הכהות.

'אם יהיה לנו מזל.' אמרה והגבירה את מהירות תעופתה.

בהיתי בעננים ובשמיים המתבהרים וכל שחשבתי עליו, הוא ריין. איך ייתכן שהיא אינה יודעת לעוף? היא אלפית, וכנפיה נועדו לזאת. נאנחתי בקול.

'מה מטריד אותך?' שאלתה של סליה קטעה את חוט מחשבתי.

'ריין. היא אינה יודעת כיצד לעוף. ואם הוריה אינם לימדו אותה זאת, כנראה שהיא אינה יודעת גם להילחם ולהשתמש בנשק.' עניתי מופתע מכך.

'ומדוע זה מטריד אותך? כך החשש לחייך פוחתים. מעט מאוד, אך עדיין, פוחתים.'

'אם היא הייתה רוצה להרוג אותי, היא כבר הייתה עושה זאת. כנראה צולה אותי. אני מכיר אותה, היא לא הייתה פוגעת בי.'

'סבסטיאן, אתה מכיר אותה פחות מיממה.' סליה אמרה בחוסר סבלנות.

'את טועה, אני מכיר אותה עידנים.' אמרתי והשפלתי מבטי כשחיוך ביישני הופיע על שפתיי. תמונות מליל אמש החלו לרוץ במוחי וחיוכי התרחב. לפתע תמונה אחרת הופיע בראשי. ריין הייתה קשורה בידיה ורגליה לשני עמודי אבן עבים הבוקעים מהאדמה בתוך תא שהיה נראה כצינוק. על יד גופה הכבול של ריין הונח שולחן שעליו פרושים כלי עינוי, סכינים וגרזן. איברים קרועים היו מפוזרים סביבה. גופה רעד, כנפיה היו שמוטות וגדולות בהרבה מהכנפיים שברשותה כרגע ולידם היו ערימות של כנפיים זהות לשלה. ראשה היה שמוט לפנים ושיערה האדום והארוך כיסה בתלתליו את פניה. בגדיה היו קרועים ושאריותם שעוד נותרו על גופה היו מגועלות בדם. ידיה היו חבולות ודם נטף מקצות אצבעותיה אל גופה החבול. רגליה החשופות רעדו ואותן עיטרו שובלי דם שנטפו אל הרצפה שמתחתיה ויצרו שלוליות דם המוסיפות לגדול ולהתרחב מהדם המתווסף אליהן.