פרק 22

546 45 9
                                    


-נקודת מבטו של סבסטיאן-

"אדוני, הגיעה העת לצאת לדרך." קולו הנמוך והמהדהד של המלומד העיר אותי משנתי. שינה. בתקופה האחרונה, ההגדרה לשינה היא שונה בתכלית מאז אותו טבח. זיעה קרה כיסתה את פניי וגופי וליבי פעם במהרה. יכולתי להישבע שפעימותיי נשמעו אל מחוץ לחזהי. חזהי עלה וירד במהירות ונאבקתי על כל נשימה. נאנחתי בקול והתיישבתי במיטתי. מביט במלומד האוחז בידית דלתי ומטיל צל ארוך בדמותו על רצפת חדרי.

"הכל כשורה אדוני?" שאל ספק בדאגה ספק בידיעה. נשמתי בכבדות והסטתי את מבטי אל חלון חדרי. הווילונות נעו ברכות וחושך שרק הלבנה העפילה שרר בממלכה.

"כן. הכל כשורה." אמרתי בעוד אני מביט בלבנה הזוהרת. קרניה ריצדו על נוצות כנפיי והן בתגובה זהרו בצבעיהן השחור והכחול. רוח קלילה ליטפה את פניי והסיטה קלות את קצוות שיערי הקצר מעייני.

"המרכבה ממתינה לך אדוני. רתומה לשישה איילי המלך, וסליה, שאינה מרוצה כלל מן הרעיון שתיסע במרכבה ולא תרכב על גבה, אפילו היא ממתינה לפקודתך. למקרה הצורך, קשרנו על גבה את אוכפה." הודיע לי המלומד. הסטתי את מבטי לכיוונו ועיניי הסגולות זהרו באור הלבנה.

"תודה." קבעתי בחיוך קל. גררתי את רגליי אל רצפת חדרי באפיסת כוחות ובהיתי בה שניות ארוכות בעוד אני אוחז במזרון מיטתי בחוזקה. אני אספור עד שלוש ואקום. אחת. עצמתי את עייני בחוזקה והשפלתי את מבטי. שתיים. לחצתי בחוזקה עם אגרופיי על גבי המזרון. שלוש. בתנופה חזקה אחת מתחתי את זרועותיי ודחפתי עצמי מהמיטה הרכה בעוצמה. ראשי הסתחרר ונאלצתי להיאחז בקיר שליד מיטתי בכדי שלא אפול בידי האחת, וידי השניה אחזה בחוזקה במצחי הכואב. נאנחתי עמוקות כשלפתע נזכרתי במלומד העומד במפתן חדרי. הרמתי אליו את עייני והבטתי בו. ואכן, הוא עמד בחדרי כשכף ידו האחת אוחזת בשניה מלפני גופו. הוא הביט בי. גופו היה מתוח וישר ומבטו מאמין. מאמין כי יבוא היום ואתאושש מהטבח הזה, כפי שהתאוששתי משאר המלחמות בהם לחמתי. אך הוא שוכח כי בשאר המלחמות בהם לחמתי, האחריות לא הייתה כה כבדה על כתפיי.

"יודע אני את מחשבותייך. אני בסדר, איני זקוק לעזרה." אמרתי בחיוך שובב וניגשתי לארוני. פתחתי אותו בתנועה מהירה והבטתי לתוכנו. מחפש. "הייתי יכול להישבע שראיתי את זה בדיוק כאן." אמרתי בהשתוממות והבטתי אל פנים הארון. צעדיו המהירים של המלומד נשמעו מאחורי וקולם התגבר עם כל צעד שפסע. הוא נעמד על ידי ואחז בכתפי. "הבא נראה." אמר וסובב את גופי לכיוונו. הוא בחן את גופי העירום מכפות רגליי ועד קודקוד ראשי ובחזרה כשלבסוף הרים את ידו האחת וזו החלה להאיר באור ירוק. הבטתי במבט מסוקרן כמבטו של ילד קטן באור החזק הבוקע מידו של המלומד. התרכזתי באור. לפתע, דמויות החלו להופיע. דמויות קטנות ובהירות. שלושה ציפורים החגות במעגלים מעל אגם המוקף במדשאות ופרחים ריחניים. כמעט ויכולתי לחוש בריחם. מחשבותיי נדדו לגבול. לגבול, ולמי שבוודאי חדלה מלהגיע ולהמתין. מי שנפשי השתוממה לראות כבר תקופה כה ארוכה. חיוך צידי וקטן הופיע על פניי. אני מגיע לראות אותה בארמונה. אני מגיע לבקש את ידה. פניה היפות של ריין עלו בזכרוני וחיוכי גדל.

אין אש בלי רייןWhere stories live. Discover now