עסקה מוזרה

פרק 5

"היי אלה" הרמתי את עיניי מהלוקר וכמעט נפלתי כשראיתי את אספן כל כך קרוב אליי, אתמול אחרי השיעור הייתי צריכה לחפש בכל הסופרים חטיף שוקולד שירצה את לוקאס מה שגרם לכך שעשיתי את השיעורים מאוחר, שינה טובה לא הייתה לי. 
"אספן" מילמלתי, "היי" הרמתי את ידי לשלום והחזרתי אותה מהר לחיקי, מה את עושה מטומטמת?
 הוא חייך, הנה הגומה הזאת שוב.
"איך היה השיעור שלך עם לוקאס?" הוא התקרב אליי יותר, "הכשלת אותו?" הסתקרן.
בלעתי את רוקי בכבדות, לא ידעתי מה להגיד, יכולתי להגיד את האמת אבל מה אם האמת הייתה גורמת לזה שאספן בחיים לא יסתכל עליי שוב?
"זוז" יד חזקה דחפה את אספן לאחור ולוקאס נגלה לפניי, "תקשיבי חנונית אני אאחר טיפה לשיעור היום תישארי ואני אקפיץ אותך לבית" הסתכלתי על אספן מאחוריו, הוא היה עצבני.
"אתה חתיכת חוצפן אתה יודע?" אספן פנה אל לוקאס, לוקאס התעלם.
"בסדר חנונית?" חזר אליי, עיניי קפצו מאספן אל לוקאס ואז בחזרה אל אספן.
"היי אני מדבר איתך" אספן סובב את לוקאס אליו בכח, לוקאס אחז בצווארון של אספן והצמיד אותו בכח אל הלוקרים, נשימתי נעתקה, הם הביטו אחד בשני בשנאה.
"ל-לוקאס" גימגמתי, לא יודעת אפילו מה התכוונתי לומר, מעולם לא הייתי אחת שהתערבה בדברים כאלה.
"אני לא אוהב שנוגעים בי, שפונים אליי בלי רשות, ובכללי שילדי שמנת מסתכלים עליי" ידיו התהדקו על גרונו של אספן, "אל תפנה אליי יותר אני ברור?"
ילדים החלו להתאסף סביבם, זה רק עניין של זמן עד שמורים יתחילו להבין מה קורה, הנחתי את ידי על זרועו של לוקאס, ראשו פנה אליי בחדות, רעדתי מפחד, אם מבט יכל להרוג הייתי כבר מתחת לאדמה.
"כ-כולם מסתכלים, אני יודעת שאתה לא שם זין אבל זה עניין של זמן עד שהמורים יראו את זה" אמרתי מביטה לעיניו, מצבו בבית הספר מספיק לא טוב, הוא לא צריך להוסיף עוד.
"כאילו אכפת לך" מילמל, הוא עזב את הצווארון של אספן נותן לו ליפול לרצפה ולהתנשם בכבדות, "בואי אחריי"
"אבל יש שיעור" אמרתי במהירות.
"לא שאלתי" הוא התקרב אליי במהירות, צמוד כל כך עד שראיתי פסים עדינים באישוניו, "אחריי, עכשיו"
הוא התחיל ללכת ואני מיהרתי אחריו, ראיתי את אספן מזוית עיניי שולח לנו מבטי שנאה.

הגענו למחששה, מקום נטוש מאחורי בנייני בית הספר, אני לא אוהבת את האזור הזה, ספות קרועות, בדלי סיגריות על הרצפה ורסיסי בקבוקי בירה, לוקאס התיישב על הספה מותח את רגליו על השולחן שמולו, הוא שלף חפיסת סיגריות מכיסו, "רוצה?" הציע לי והכניס אחת לפיו, נדתי בראשי, "מה את עומדת בואי שבי" הוא טפח על המקום שלידו, "אני לא נושך" שתקתי, הוא צחק, "אל תדאגי אני לא אנשך אותך אם לא תרצי" גילגלתי את עיניי והתיישבתי לצידו והוא נשף את האוויר הרעיל.
"את כועסת" הוא קבע עובדה, שתקתי, הוא צודק. "את כועסת כי פגעתי באהוב שלך או שפיספסת את ההזדמנות שלך איתו? או שבכלל את כועסת על זה שאת פה ולא בשיעור החופר של מר מורלי?"
"למה?" פלטתי, "למה ככה התפוצצת עליו?"
"לי וליפיוף שלך יש היסטוריה, תאמיני לי שזה מגיע לו" הוא שאף ונשף.
"למה? מה קרה ביניכם?" הוא הרים ארבע אצבעות, הסתכלתי עליו מבולבלת, "ארבע?" שאלתי.
"חוק מספר ארבע למקרה ושכחת לעולם אל תדברי על החברים שלי או תשאלי אותי שאלות, לא משנה איזה שאלה אחרת תצטערי" שאף
"אתה בטח לא רציני עכשיו" הבטתי בו בהלם
"והפרת את חוק מספר שלוש" הסתכלתי עליו מבולבלת, "את לא פונה אליי בציבור, לעולם, אסור שיראו אותך איתי" הוא כיבה את הסיגריה על מבעד הספה וזרק לאדמה, "את יודעת יחסית לילדה טובה את לא עוקבת אחרי חוקים"
"אתה יודע שאתה מטנף את הסביבה ככה נכון?" הצבעתי על הסיגריה.
"התעלמת ממני הרגע?" הוא שאל מביט לעיניי.
"לא, החלפתי נושא" רטנתי
"משמע התעלמת ממה שאמרתי ונתת יחס למשהו אחר" שילב את ידו.
"יודע מה כן, התעלמתי ממך, אתה יושב פה עם החוקים המטומטמים שלך אחרי שכמעט חנקת את אספן למוות, גרמת לי להבריז מהשיעור ובנוסף אתה מלכלך את כדור הארץ, מגיע לך שיתעלמו ממך" הוא החל לצחוק; פשוט כך, לצחוק צחוק מתגלגל. "זה לא מצחיק" שילבתי את ידיי בעצבים.
"תגידי חנונית מה התכוונת לענות לו?" על מה הוא מדבר? "הוא שאל אותך אם הכשלת אותי מה התכוונת לענות לו?"
"א..אני, אני לא יודעת, לא יכולתי לענות" הבטתי באדמה.
"אז לא עשית את מה שהוא ביקש ממך, ואחרי זה גם לא יכולת להגיד לו שלא עשית את זה כי פחדת לאכזב אותו או שלעולם לא יהיה לך סיכוי איתו" לעזאזל הוא קלט הכל, "אז לפי דעתי את צריכה להגיד לי תודה"
"תודה?!" הוא השתגע?
"אני הצלתי אותך, פעם הבאה שהוא יראה אותך זה לא יזיז לו אם הכשלת אותי או לא כי כבר הוא ימצא דרך אחרת לנקום בי"
"לנקום?"
"חנונית את לא באמת חושבת שאני אחנוק אותו מול כל בית הספר ומלך הכיתה ישב בשקט כאילו כלום לא קרה נכון?"
"הוא יפגע בך?" שאלתי.
"למה? את דואגת?" חייך את החיוך שלו, החצי חיוך שמסתכל עליי מלמעלה.
"לא, אני לא רוצה שיהיה בלאגן" מלמלתי
"מה שאת לא רוצה זה שהמחויבות האישית תיפגע, אל תדאגי הוא לא יפגע בי, אף אחד לא יכול"
"אתה תמיד כזה יהיר?" הוא הרים ארבע אצבעות, נאנחתי בעצבים.
"בסדר, רוצה לשחק ככה, גם לי יש חוקים" הוא צחק, "נו חנונית בואי נשמע את החוקים שלך"
"חוק ראשון אני לא מבשלת לך כלום, אני לא יודעת לבשל, אני שורפת מים" הוא הרים את גבותיו, שמץ קל לחיוך הופיע.
"חוק שני, אתה לא מאחר לי, אף פעם, הזמן שלי מתוזמן עד לדקות הקטנות אני לא יכולה להיות תלויה בך" הוא הפנה את ראשו קדימה, אני המשכתי, לא כל כך היה אכפת לי אם הוא מקשיב או לא.
"חוק שלישי, אתה לא יכול לעשות את זה יותר לאספן, או לכל אחד אחר, זה פשוט בריונות" ברגע שהמילה נפלטה מפי ראשו הסתובב אליי בחדות, "קראת לי הרגע בריון?" הוא התקרב אליי ואני התרחקתי בזהירות עד שהגענו למצב שהוא גהר מעליי.
"תקשיבי חנונית" הוא אחז בסנטרי בגסות, "בחיים, אבל בחיים שלך אל תקראי לי ככה"
"אני אומרת את מה שאני רואה" הוא צימצם את עיניו.
"מטומטמת" הוא צחק וחזר להתיישב, "אני משאיר אותך ככה כי אני באמת סקרן מה הדבר המטופש הבא שיצא לך מהפה, זה מרענן לראות מישהו שפולט כל דבר שהוא חושב" חזר להביט בי, "לכמה צרות זה הכניס אותך?" יותר מידי, חשבתי על הילדה בגן שמשכה לי את השיער כי אמרתי שהציור שלה מפחיד.
"החוקים שלך, למה את חושבת שאני אסכים להם?"
"כי אני פשוט אספר למורה את מה שקרה עם אספן, אספן לא יספר כי הוא ירצה לנקום בך אבל אני יכולה, ולי יאמינו"
"אני מזכיר לך שאני יודע שהמורה מנהלת רומן את רוצה להרוס לה את החיים?"
"לא" התרוממתי, "אבל זאת מילה שלי נגד המילה שלך, הילדה הטובה נגד הבחור הרע, למי יאמינו? מישהי שמעולם לא הסתבכה? או הבחור שמפחיד את כולם?" ואז קרה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה, ציפיתי שיכעס, יקלל, יעיף את השולחן אבל לא, הוא פשוט התחיל לצחוק, בתחילה צחוק אמיתי ואז צחוק שטני, ממש כמו בובה מסרט אימה מפחיד, הוא נעמד מולי ואז ליטף את צדי פניי באיטיות, מהרקה עד לסנטר, לא יכולתי לזוז.
"אני אוהב את זה" הוא חייך, "איך ההרגשה חנונית? להעמיד פנים שאת לא פוחדת ממני?" בלעתי את רוקי בכבדות.
"איך ההרגשה לדעת שכולם פוחדים ממך?" הצלחתי להגיד. "שכל מי שסביבך פוחד ממך, שאתה לא יכול לדעת מי אוהב אותך כחבר ומי שומר על עצמו ממך" משהו חלף בעיניו, משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע כי הוא דאג להחביא זאת היטב.
"את יודעת שאני יכול למרר לך את החיים נכון?" הוא לחש קרוב לפניי.
"תעשה את זה" התעייפתי, "נמאס לי לחיות בפחד ממך, אני מעדיפה שכבר תמרר לי את החיים מאשר לחכות למכה שתגיע"
"את בהחלט משהו מיוחד חנונית" הוא חזר להתיישב משאיר אותי לבהות בו, "מה את מסתכלת עליי, אין לנו את כל היום, קדימה תשחררי לי קצת מהחוכמה שלך" הוא הסתכל על התיק שלי, הוא באמת מצפה שנלמד פה עכשיו?

אני לא מאמינה שהברזתי מיום שלם של לימודים בשבילו, מה שכן התקדמנו הרבה ובאופן מפתיע הרגשתי שאולי אני ולוקאס באמת נצליח לסיים את המחויבות הזאת, "כבר מאוחר" מילמלתי מסתכלת על השמיים.
"אז חנונית, ההברזה הראשונה שלך איך זה מרגיש?" הוא שאל.
"מוזר" מילמלתי, "בהתחלה כאבה לי הבטן, הרגשתי כאילו אני עושה משהו ממש לא בסדר אבל עכשיו בסדר, משוחררת"
"אמרתי לך" הוא הדליק סיגריה, לקח שאיפה ארוכה ושחרר, "תצטרפי לצד האפל" הסתכלתי על הסיגריה, תמיד תהיתי מה האנשים שמעשנים מרגישים, אם יש לזה טעם? זה חונק בכל שאיפה?
"את רוצה?" הוא הגיש לי את הסיגריה שהייתה בפיו, הנדתי בראשי במהירות, "אל תשקרי חנונית, רואים את זה בעינייך"
"אני פשוט-"
"סקרנית? תנסי" הנדתי בראשי שוב, אני לא יכולה, מה אם אני איחנק למוות? הוא התקרב אליי באיטיות ואני נצמדתי לשולחן, הוא שאף שאיפה ארוכה והוציא על פניי את העשן, שנאתי את הריח אבל לא יכולתי לזוז.
"רוצה להיות מכורה כמוני?" פניו היו קרובות אליי, "אני תוהה חנונית, עד כמה אני יכול להרוס אותך" הוא חייך חיוך זדוני.
"אתה לא יכול" מיהרתי לומר.
"לא אומרים לי לא, זה רק מאתגר אותי" הוא אחז בסנטרי גורם לפנינו להיות קרובות אף יותר, "אל תדאגי חנונית אני לא אכריח אותך לעשות שום דבר שלא תרצי"
"זה גורם לך להיחנק?" שאלתי, הוא חייך.
"בכל שאיפה זה צורב את הגרון כמו גפרור דלוק שבטעות בלעתי"
"אתה מוזר"
"אני אוהב כאב, זה הדבר היחידי שאני מכיר" פערתי את פי, "קדימה בואי אני אקח אותך לבית"

אחזתי את הקסדה בידי ובהיתי בו, "לא" אמרתי, "לא, פשוט לא"
הוא נאנח וגלגל את עיניו, "את רוצה לעלות לאופנוע בלי קסדה? אין לי בעיה הסבירות שתמותי יותר גבוהה"
"סבירות שאני אמות? למה שתהיה סבירות בכלל?! אני לא עולה לאופנוע" הגשתי לו את הקסדה
"בסדר, תלכי ברגל לבד, את יודעת בחושך, בסמטאות, לא אמרו לאחרונה שיש גל של הטרדות?" נשכתי את שפתיי.
"אתה תיסע לאט?" שאלתי והוא החזיר לי את הקסדה.
"לא" נשמתי עמוק, למה הוא חייב להיות כזה? "נו תעלי כבר" הוא הוריד את הקסדה על פניו והתניע.
נשמתי עמוק ושמתי את הקסדה, עליתי על האופנוע מאחוריו, "איפה אני מחזיקה?" שאלתי. 
"לא באמת אכפת לי תתפסי במשהו" הוא החל לנסוע ואני צרחתי ומיד אחזתי בשולי האופנוע לצידי, כל הנסיעה התפללתי שלא אמות ושהנסיעה הזאת תיגמר.

"רואה, זה לא היה כזה נורא" הוא אמר בזמן שעמדתי מולו רועדת, זו הייתה הנסיעה הכי נוראית שחוויתי בחיי, "בכל מקרה חנונית מחר באותה שעה" הוא הניח את הקסדה שלי מתחת למושב.
"אני לא עולה על האופנוע הזה שוב!" אמרתי במהירות.
"פחדנית" גילגל את עיניו. הוא עלה לאופנוע ונסע, אני נכנסתי לבית וכל כך שמחתי ששוב אני במקום מוכר.