פרק 9

167 20 1
                                    

פתחתי את הלוקר ושלפתי משם מחברת, סגרתי את הלוקר וקפצתי בבהלה כשראיתי את פניה של ליילה צצות, "אלוהים!" החזקתי את ליבי, "הבהלת אותי, מה את עושה?" שאלתי.
"מה אני עושה? מה אני עושה?!" היא צווחה והחזיקה את זרועי, "מה את עושה?" שאלה אותי בתקיפות.
הבטתי לכל מקום, על גופי ועל המחברת שהחזקתי בידיי, לא מצאתי משהו יוצא דופן, "מה אני עושה?" שאלתי מבולבלת.
"איך לא סיפרת לי!?" היא הכתה את זרועי.
"סיפרתי מה?!" שאלתי מיואשת, מה היא רוצה?
"שאת נפגשת עם לוקאס מרשל, איך דאגת להשמיט דווקא את הפרט הזה בכל השיחות שלנו?" השיחות היחידות שיש לנו זה על העבודות שהספקתי לעשות, אבל לא טרחתי להביע את זה בקול.
"לא חשבתי שזה כזה מעניין" מלמלתי והתקדמתי לכיתה.
"לא חשבת שזה מעניין?" היא שאלה בהלם מתקדמת אחריי, "תספרי לי הכל!" היא דרשה, "זה נכון מה שאומרים עליו? איך נפגשתם? למה בכלל הוא מתראה איתך?" ניסיתי להתעלם מהעלבון שחשתי, גם החברה היחידה בבית הספר-אם אפשר לקרוא לה חברה, חושבת ככה.
אולי כולם צודקים ואני היחידה שמתעלמת, אולי באמת אני לא טובה מספיק, אם לא ללוקאס אז בטח שלא לאספן, אני בחיים לא אהיה חלק מהבנות שהם יוצאים איתם, אולי אני צריכה פשוט לוותר על הרעיון המגוחך שאשיג את אספן, הוא מלך השכבה, למה בכלל שיסתכל עליי?
"נו, אני מחכה" היא שילבה את זרועותיה כאילו לא טלטלה את עולמי לפני דקה.
"אני צריכה ללכת יש לי שיעור" מיהרתי להיכנס לכיתה מתעלמת מהמלמולים שלה, 'זה לא מה שחברות עושות' לא יכולתי שלא לתהות מה היה קורה אם הייתי מספרת לה את האמת, האם הייתה שומרת את זה לעצמה? תיארתי לעצמי שלא.
ליילה חיה משמועות, אם יש שמועה שמסתובבת תהיו בטוחים שליילה תדע הכל עליה, מי מעורב, מה קרה, האם זה נכון ולמי עוד אפשר להפיץ, מה היה קורה אם הייתי מספרת לה שאני מלמדת את לוקאס ואם לא יעבור את השיעור הזה הוא לא יסיים בית ספר, או שהייתי מספרת לה שמר מרשל השרת הוא בעצם אביו, איך הייתה מגיבה אז? האם הייתה מספרת את זה לשאר הבנות? או לאויבים של לוקאס? ולפי איך שזה נראה הוא לא ידידותי בשביל שיהיה לו מגוון חברים יותר אויבים.

מחשבותיי הפריעו לי גם בזמן השיעור, היום היה יום קצר, יכולתי להספיק ללמד את לוקאס, לסיים את המטלות שלי ואולי להספיק לראות סרט, חייכתי לשמע התוכנית שלי, סוף סוף יהיה לי רגע של שקט.
הצלצול נשמע והכיתה התרוקנה, צפיתי בכיתה, היא נראתה נורא, ניירות על הרצפה, כיסאות לא מורמים, הלוח עמוס במשוואות, ואז עלה רעיון לראשי.
התחלתי להרים את כל הכיסאות, נאנחתי מכאבי גב כשהרמתי ניירות שהיו על הרצפה וזרקתי לפח, מחקתי את הלוח וסגרתי את החלונות, רק שהייתי מרוצה מהעבודה שלי זרקתי את התיק על גבי ויצאתי מהכיתה, נתקלתי במר מרשל.

"הו היי מר מרשל" אמרתי, ראיתי אותו אוחז עגלת ניקיון, כנראה הכיתה שלנו הייתה הבאה בתור.
"היי ילדונת, מה את עדיין עושה כאן לא סיימתם לפני ארבעים דקות?" הוא שאל מבולבל מסתכל על שעונו.
"אה כן, פשוט היו לי כמה דברים לסיים כאן, אני בדיוק הולכת לספריה להיפגש עם לוקאס" אמרתי והתכוונתי ללכת כשהוא עצר אותי.
"ילדונת" הוא קרא לי בחיבה אבהית, לרגע חשבתי שאבי קורא לי, "לוקאס לעולם לא יגיד לך את זה אבל אני מודה לך בשמו,  אני יודע שהוא לא בחור קל, הוא עקשן ותוקפני, וחושב שכולם אויבים שלו אבל אל תתני לזה להשפיע עלייך, אני ביקשתי מהמורה שלך פיתרון עבורו, אז היא החליטה לתת לך את הפרויקט הזה" לא ידעתי שאביו מעורב בזה בכלל אם כי עכשיו זה נשמע הגיוני.
"חשבתי שלוקאס סוחט את המורה" מלמלתי.
"הוא חשב על זה" מלמל אביו באכזבה, "לבן שלי יש תכונה מיוחדת, הוא יודע למצוא נקודות תורפה של אנשים ולהשתמש בזה לטובתו, כשגילנו שהוא עלול לא לסיים את הלימודים הוא סיפר לי על מה שיש לו על המורה, מיותר לציין שהבהרתי לו שזה רעיון נוראי שלא מתקבל על הדעת, אז אני הפעלתי קשרים וביקשתי ממנה עזרה, אבל הוא עקשן, הוא כל יום מחדש דואג לציין שהרעיון שלו יותר טוב" הוא גלגל את עיניו.
"למה אתה מספר לי את זה מר מרשל?" שאלתי מבולבלת, הרגשתי אפילו כאילו אני מחללת את הפרטיות של לוקאס, אחרי הכל לא הוא מספר לי את זה.
"כי אני עוקב אחריו, הוא מעולם לא התמיד והקפיד כמו שהוא עושה איתך, המון מורים ניסו לעשות איתו חסד ואפילו לעשות לו שיעורים פרטיים ללא הצלחה, כשהוא היה קטן יותר הוא הכניס עכבר מת לתיק של המורה האחרון שלו ושם הסתיים רעיון השיעורים הפרטיים" כבשתי חיוך, עוד מגיל קטן הוא אהב צרות. "אבל איתך הוא לומד, אני רואה אתכם בספריה, בדרך כלל לוקאס הראשון לברוח מבית הספר ואיכשהו את מצליחה ללמד אותו אז אני מניח שאני צריך להגיד לך תודה וכמובן את תמיד מוזמנת אלינו ללמד אותו" הוא עקף אותי ועצר בכניסה לכיתה, תיארתי לעצמי מה הוא בטח רואה, "אני כבר ניקיתי פה?" מר מרשל מלמל לעצמו מגרד את ראשו, חייכתי חיוך קטן והבנה חלפה בעיניו, אני חושבת שאפילו זיק של דמעות הופיעו בעיניו, כאן ידעתי שזה הזמן שלי ללכת, אם אראה אותו בוכה אני אבכה וזה לא רעיון טוב.

עסקה מוזרהWhere stories live. Discover now