עסקה מוזרה

פרק 10

"ומה עם ההשלכות?" שאלתי, ברור לי שהוא מסתבך הרבה, הם זה באמת שווה את זה?
"מה שווים החיים האלה בלי טיפה של ריגוש?" הוא אסף קצוות שיער סוררת וסיבב אותה סביב אצבעו.
"זאת פילוסופיה מיוחדת" מלמלתי.
"תצטרפי לחיים שלי ותחווי עוד הרבה מזה" אמר, "מה עוד לא חווית?" שאל מסוקרן, מטה את ראשו לצד בהתעניינות, אם אספר לו את כל הדברים שעוד לא חוויתי הוא יצחק עליי או יותר גרוע ישתמש בזה נגדי.
דחפתי אותו ממני וקמתי מסתכלת אולי הגשם הפסיק, לא, הוא לא הפסיק.
שמעתי אותו צוחק מאחוריי, הוא נראה נינוח בזמן שאני הייתי פקעת עצבים אחת גדולה, איך הוא תמיד כל כך קר רוח?
"זה מצחיק אותך?" הסתובבתי אליו ושאלתי בכעס, האווירה השתנתה בספרייה, לפני רגע היינו כל כך קרובים ועכשיו הרגשתי הכי רחוקה ממנו שאפשר.
"מה יש לך חנונית?" הוא התרומם מהכיסא עומד מולי, "למה זה כל כך מכעיס אותך?" שאל.
"כי אתה תשתמש בזה נגדי!" קראתי, "אתה תצחק עליי כמו כולם, ואתה בעצמך אמרת שתמרר לי את החיים אז בטח תספר הכל לכולם" הייתי רגישה יותר מידי, אני חושבת שאני צריכה לקבל, שיט, דווקא היום שכחתי לארוז פדים.
הוא נאנח וגלגל עיניים, "לך יש יותר דברים עליי למקרה שלא שמת לב" הוא חזר לשבת, "בואי נעשה עסקה חנונית, לפי איך שזה נראה הגשם לא הולך להיפסק בזמן הקרוב ואני משתעמם פה, אז את תספרי איזה דברים לא חווית ואת יכולה להיות בטוחה שזה לא יצא ממני, זו עסקה הוגנת" הוא הניח את רגליו על השולחן ונשען על הכיסא.
"אל תעשה את זה" העפתי את רגליו מהשולחן והתיישבתי לידו.
"אל תבחני אותי חנונית" הקור חזר לעיניו, "אין אף אחד כאן, אני יכול לגלות את כל הסודות שלך בדרכים אחרות" הוא הביט לעיניי, לא יכולתי שלא לתהות איזה דרכים ולמה זה גורם לי לרעד.
הרגשתי תחושה נוזלית בין רגליי, לא, לא. קמתי מהכיסא גורמת לו ליפול ולוקאס הסתכל עליי מבולבל.
"תירגעי חנונית, אני לא אנשך אותך, אלא אם כן תרצי" חייך את החיוך הזה שלו, חיוך מטומטם.
"אני צריכה ללכת!" קראתי, סוגרת את התיק ושמה אותו על כתפיי.
"לאן יש לך ללכת, יש מבול בחוץ" הצביע על הגשם הסוער, אבל אני כבר התעלמתי, ברחתי מהספרייה ורצתי אל השירותים, טרקתי את הדלת ובחנתי את חומרת המצב, לא, זה כבר עבר לבגדים, ליפפתי נייר טואלט והנחתי על התחתונים, איך אני אצא מכאן ככה?
הרמתי את בגדיי וסגרתי את מושב האסלה, חצי שעה עברה ועדיין ישבתי על המושב, לא אוכל לשטוף את הבגדים הם בחיים לא יתביישו בזמן, ואם אצא מכאן ככה אני אראה כמו התאומה של קארי.

"היי חנונית" דפיקה רועמת נשמעה על דלת השירותים, מה הוא עושה זה שירותי בנות! "את בחיים?"
"לך מפה! זה שירותי בנות" קראתי, לא יכולתי לצאת ככה, אין סיכוי.
"חטפת קלקול קיבה?" הוא שאל, קברתי את ראשי בידיי, הבושה, הוא חושב שאני יושבת פה עם קלקול קיבה.
"לא" מלמלתי, "לך, אני אסתדר" איך?
"חנונית אם את לא יוצאת אני נכנס בכוח" לא עניתי, אולי אם אתעלם ממנו הוא ייעלם?
צרחתי כשראיתי את ראשו של לוקאס צץ על הרצפה, ואז כתפיו ואז כל גופו כשהוא נעמד מולי, הוא הרגע זחל מתחת לדלת השירותים, אני לא מדמיינת, למה מייצרים שירותים ככה?
"מה אתה עושה?!" צעקתי, "אתה מודע לזה שזה שירותי בנות נכון?!" יכולתי להיות חצי עירומה.
"זה בסדר כבר הייתי בעבר בשירותי בנות" הסתכלתי עליו מבולבלת, "בנות מעדיפות לעשות את זה בשירותי בנות מאשר שירותי בנים, זה מובן" משך בכתפיו.
"אתה צריך לצאת מפה" קראתי משלבת את ידיי.
"לא רוצה" שילב את ידיו בהתרסה, אח הוא כזה אידיוט.
"מה אתה רוצה?!" כעסתי.
"אני אוהב שאת כועסת" הוא התקרב אליי, "כולך סמוקה וזועפת, אני עוד אתחיל לחשוב שמסתתרת שם בחורה חסרה פחד" חייך חיוך קטן, "תילחמי בי" 
"מה?" שאלתי בהלם.
"תילחמי בי, בואי נראה אם אני צודק" בכל יום אחר כנראה הייתי מתחננת שילך אבל אחרי כל מה שעבר בשעה האחרונה, הבגדים המלוכלכים, הגשם שלא מפסיק, והבטן הכואבת הגוף שלי רעד מזעם.
דחפתי אותו אל הדלת, המכה לא הכאיבה לו אבל כן הפתיעה אותו, הבן זונה הזה העז לצחוק, דחפתי אותו שוב והוספתי אגרופים לחזה שלו, רעיון נוראי.
אחזתי בידיי הכואבות ונאנחתי בכאב, אני חושבת ששברתי את האצבעות, הבטתי בו בזעם ואז החלטתי לבעוט בו, תמיד אומרים שהכי טוב לפגוע באזור הרגיש ביותר של בגבר, הרמתי את הרגל שלי ורגע לפני שפגעתי בו הוא משך במותניי והצמיד אותי אל הדלת.
"ידעתי שאני צודק" הוא קרא קרוב אל פניי, הלחי שלו צמודה לשלי, בכל נשימה שלי הרגשתי את החזה שלי מתחכך בשלו, "ככה את צריכה להתנהג פעם הבאה שקארל או כל בן אדם אחד מציק לך, אני לא יכול להזהיר אותו כל פעם מחדש" הוא לחש לאוזני וצמרמורת נעימה עברה בגופי.
"אתה הזהרת אותו?" שאלתי והוא שב להביט בי.
"אפשר להגיד שנתתי לו אזהרה ידידותית" לוקאס הוציא קנאקים מצווארו, "אבל לפעמים אזהרות נשכחות ואני לא שם תמיד אז תרגישי חופשי לבעוט ולדחוף את קארל או כל בריון אחר" הפנס בעין של קארל, זה לוקאס, הוא עשה את זה.
"למה? למה עשית את זה?" שאלתי.
"אני לא אוהב בריונים" אמר בפשטות, "עכשיו למה אנחנו תקועים פה?" הוא הביט בתא השירותים הקטן, מנסה להבין למה אנחנו עדיים שם.
"אני התלכלכתי" מלמלתי בשקט.
"אז? אף אחד לא ישים לב לקצ-" הסתובבתי מפנה לו את גבי מה שגרם לו לשתוק, "לעזאזל, זה הגיוני שאתן מדממות כל כך הרבה? איך את עדיין בחיים?" אין לי כח אליו, איש מתיש.
"זה ממש לא הזמן לשטויות שלך" הסתובבתי חזרה אליו וגלגלתי את העיניים.
"בגלל זה אנחנו תקועים כאן?" הוא גלגל את עיניו ואז החל לפרום את כפתורי חולצתו, חושף את עצם הבריח ואז את החזה השזוף.
"מ-מה אתה עושה?" גמגמתי. הוא לא הפסיק עד שחשף בפניי את פלג גופו העליון, החזה השרירי והקוביות בבטן, ואז הוא הוריד את החולצה לגמרי חושף בפניי את זרועותיו המקועקעות, זה לא חוקי שמסתובב אדם כזה בעולם, פי התייבש לגמרי.
לוקאס אחז בחולצתי וקירב אותי אליו לא מסיט את עיניו ממני, הרגשתי אותו מניח את החולצה על אחוריי וקושר את הזרועות על מותניי, הסתכלתי לכל מקום מלבד עיניו, רעיון גרוע כי אז בהיתי בחזה שלו, בקעקועים שעל ידיו, תהיתי מה אומר כל אחד.
מה מסמן הנחש שהסתלסל על זרועו הימנית, הפיגיון שהופיע על זרועו השמאלית, שעון כיס סמוך לפרק כף ידו ממש מתחת לפיגיון, עיניי חקרו את הקעקועים עד שדיבר.
"נהנית?" הרמתי את ראשי במהירות וראיתי אותו מחייך, מעביר את לשונו על שפתו העליונה, דחפתי אותו ממני וראיתי שהוא קשר את חולצתו על מותניי, מספיק טוב כדי שלא יראו שום דבר.
"מה איתך?" חשבתי שחזרתי להביט בו, "אתה לא יכול לצאת ככה בלי חולצה, אתה תחלה" 
"תיזהרי חנונית, אני עוד עלול לחשוב שאת דואגת לי" הוא פתח את הדלת ויצא מהתא הקטן, הגשם עדיין לא פסק איך נצא מכאן?
"אני חייב ללכת יש לי משהו הערב ואני צריך להתארגן לפני" הוא מלמל והתקדם ללכת, רצתי אחריו כשירד לי האסימון.
"ללכת? את לא יכול ללכת ולהשאיר אותי כאן לבד" קראתי.
"אני חושב שזה מה שאני עושה" הוא התקדם לכניסה של בית הספר ואז עצר, "את יכולה לבוא אליי וכשהגשם ייפסק אני אחזיר אותך לבית"
"אתה לא באמת מתכוון לנסוע ככה בגשם חסר חולצה?" אמרתי.
"אני חושב שזה בדיוק מה שאני הולך לעשות" הוא פתח את דלת בית הספר ואני רעדתי מקור, הוא לא נורמלי, לא שפוי, לא הגיוני לנסוע במזג אוויר הזה אבל עוד מעט דלתות בית הספר ננעלות באופן אוטומטי ואף אחד לא יודע שאנחנו כאן, "נו את באה?" שאל ליד האופנוע שלו.
כנראה שגם אני לא נורמלית ולא שפויה כי התקדמתי לעברו ולקחתי את הקסדה.