פרק 7

161 20 5
                                    

למה הסכמתי לבוא לביתו של לוקאס אף אחד לא יודע כולל אני, אני חושבת שפשוט לא רציתי להישאר בחוץ לבד בקור.
הגענו למבנה ישן בשכונות, בדרך לא יכולתי שלא לשים לב איך מלוכלך באזורים האלה, המפקחים לא מגיעים לכאן? נראה שרק מלהיות כאן נושמים אוויר מזוהם.
פחי הזבל מפוצצים, המון בדלי סיגריות על הרצפה ואפילו בגדים ישנים.
עלינו במדרגות ועצרנו בקומה השלישית, הוא פתח את הדלת ונתן לי לראות את ביתו.
הבית היה קטן, הסלון משולב עם המטבח,  ועוד שלוש דלתות, כנראה החדר שלו, של ההורים ושירותים, הוא ילד יחיד?

"בואי" הוא סגר את הדלת מאחורינו ופתח את הדלת הימנית, החדר היה קטן, מיטה וחצי צמודה לקיר ומולה חלון, מתחתיו שולחן עבודה, וליד הדלת ארון, זהו, 3 פריטים.
על שולחן העבודה נחו 3 ספרים, מסתבר שהוא קורא. "כן זה החדר שלי" המיטה הייתה יחסית מסודרת ולא היו בגדים סוררים על הרצפה.
"רוצה משהו לשתות?" לסתו התקשחה והוא הביט קדימה אל הנוף מהחלון.
"לא תודה" ליקקתי את שפתיי, למה האווירה כל כך מוזרה? "שנתחיל ללמוד?"
הוא הנהן וסימן לי לשבת, הלך להביא כיסא נוסף והתיישב לצידי.

בזמן שלוקאס חזר על החומר אני ניצלתי את הזמן ועשיתי את שיעורי הבית שלי, "שמתי לב שאין לך מחשב, אם אתה רוצה יש לי מחשב ישן שאני כבר לא משתמשת בו" מילמלתי תוך כדי שניסיתי לפתור משוואה מעצבנת.
"אני לא צריך את הנדבות שלך" הוא שבר את עפרונו, אבל זה לא מה שהציק לי, הטון דיבור שלו, נוקשה ועצבני.
סגרתי את החוברת והסתובבתי אליו, "אוקיי מה הקטע?"
"הקטע?" הוא שאל מרים גבה, הוא נשען אחורה על הכיסא ושילב את ידיו, רגליו פתוחות ללא ספק מרגיש בנוח.
"למה אתה כל כך עצבני? זה בגלל שאני פה? אתה רוצה שאלך?" שאלתי, לא נעלבתי, טוב, כן כן נעלבתי, אבל העדפתי לקום וללכת מאשר להישאר פה ולהרגיש כמו עצם בגרון.
"אני לא עצבני" טען בעצבים, גלגלתי את עיניי, הכנסתי את החוברת לתיקי וקמתי.
"מה את עושה?" הוא שאל קם מהכיסא ועומד מולי.
"הולכת" הנחתי את תיקי על גבי.
"אבל לא סיימנו ללמוד" הצביע על המחברת.
"אני סיימתי, משהו עובר עליך וברור שלא נעים לך שאני כאן"
"למה אכפת לך?!"
"מה?"
"למה אכפת לך איך אני מרגיש? זה לא נוגע אלייך!"
"בטח שכן! אם משהו לא טוב עובר עליך ויש לי דרך לשפר את זה אז אני רוצה לדעת!" כעסתי, הוא מתנהג בחוסר היגיון מוחלט.
"למה? למה שתרצי לעזור לי?" הוא שאל מבולבל.
"כי אני רוצה" פלטתי, "ואתה ממש מקשה עליי"
"זה פשוט ש" הוא השאיר את דבריו באוויר.
"את בחנת את הכל, את הבניין, הבית, החדר, אני יודע שאני לא כמו שאר האנשים בבית הספר, אני לא עשיר או חכם, ורחוק מלהיות ילד טוב, אף פעם לא הבאתי לכאן מישהי"
"אתה חשבת שאני אשפוט אותך?"
"זה מה שכולם עושים" משך בכתפיו, כאילו זה קורה על בסיס יומי, וזה בסדר מצידו, אבל נראה שהוא לא רצה שאני אעשה את זה.
"לא אכפת לי, אני כאן ללמד אותך ולעזור לך, לא אכפת לי איפה אתה גר"
"ומה עם כל מה שמספרים עליי? את לא פוחדת להיות כאן לידי לבד?" הוא התקדם צעד לעברי, כל כך קרוב שיכולתי לראות את אישוניו השחורים, הוא מצמץ את עיניו בבחינה, כאילו מבחינתו יש רק תשובה אחת נכונה.
"אתה לא תפגע בי"
"למה את חושבת את זה? אני לא בן אדם נחמד חנונית, ותני לי להגיד לך משהו, כל מה שמספרים עליי הוא אמת" פערתי את עיניי מעט, תמיד הייתי בטוחה שהגזימו בשמועות עליו.
"אתה לא תפגע בי" חזרתי שוב.
"את חושבת?" הוא אחז בשולי החולצה שלי ומשך אותי אליו.
"אתה צריך אותי יותר מידי" הרגשתי צורך להחזיר לעצמי מעט שליטה; אחזתי בצווארון חולצתו וקירבתי אותו אליי, "כמו שאמרת אני היחידה שיכולה לעזור" עיניו ירדו לשפתיי וחזרה לעיניי, ואז הוא חייך חיוך קטן, כאילו הפתעתי אותו.
"באמת היית עצור?" שאלתי קרוב אליו.
"מספר פעמים" ענה.
"באמת נתפסת עם הסטודנטית בשירותים של האוניברסיטה?" השמועה עברה בתיכון במשך שבוע, שזה הרבה זמן לשמועה להחזיק מעמד.
"חיובי" הוא ליקק את שפתו התחתונה.
"נהגת בשכרות?" הוא הנהן.
"רבת מכות עם נבחרת הספורט של תיכון לוסון?" שאלתי; עדיין קרובים אחד לשני, למה אנחנו לא מתרחקים?
"הקפטן שלהם היה במיון כל הלילה" ענה לי.
הוא ענה לי, ענה לי על כל שאלה; הפרתי את החוקים הדפוקים שלו והוא הסכים לי.

"היי לוק-" הדלת נפתחה ואני ולוקאס מיהרנו להתרחק אחד מהשניה, "הו היי" הוא הסתכל עליי מופתע, האיש המבוגר נראה כמו גרסה בוגרת של לוקאס, למה הוא כל כך מוכר לי? "אני אבא של לוקאס, ואת?"
"אני אלה" מלמלתי, "נעים להכיר אותך" רגע יכול להיות שהוא השרת בבית הספר?
"זאת פעם ראשונה שלוקאס מביא לפה בחורה, את בטח מיוחדת" לוקאס גנח לצידי וגלגל את עיניו.
"אוקיי אני מפסיק עכשיו את המפגש המוזר הזה, אבא היא מלמדת אותי כי אני המחויבות האישית שלה, עכשיו אתה יכול לצאת מפה" לוקאס כיוון את ידו אל הדלת.
"אוקיי אוקיי" הרים את ידיו כחף מפשע, "היה נחמד להכיר אותך אלה"
"גם אותך מר מרשל"
"היא גם מנומסת" מלמל לעצמו והביט אל לוקאס.
"ביי אבא" אביו גלגל את עיניו ויצא מהחדר.
"אבא שלך הוא מר מרשל השרת של בית הספר?" שאלתי.
לא הספקתי למצמץ ולוקאס כבר אחז במותניי והצמיד אותי לשולחן, "למה? את רוצה להשתמש במידע הזה כדי לאיים עליי" עיניו התכהו והוא נשם בכבדות, אחיזתו בי התהדקה.
"למה אתה תמיד חושב שכולם אויבים שלך?"
"את לא חנונית? זכור לי שרצית להכשיל אותי בשביל אספן המתוק" מלמל בלעג.
"זה לא פייר, אתה יודע שלא עשיתי את זה"
"את הולכת לאיים עליי עם זה? לספר לכולם שאני הבן של השרת?"
"מה? לא! אפילו לא חשבתי על זה?"
"תקשיבי לי טוב חנונית" הוא אחז בעורפי ומרים את ראשי בגסות, "אבא שלי עבר מספיק בחיים, הוא לא צריך שהחברים שלו מבית הספר יידעו שאני הבן שלו, רק המנהל יודע וככה זה יישאר, אם זה יצא אני ארדוף אותך, אני אגרום לך להתחנן מולי למחילה, את יודעת למה? כי אני הולך למרר לך את החיים עד שלא תרצי בהם יותר" הוא נהם מולי, "אני ברור?"
כן, הוא הפחיד אותי, פחד מוות, אבל יותר ממה שהחיים שלי עכשיו הוא לא יכול לשנות, אין לי חברים, רוב הזמן אני לבד בבית כשאחי לא נמצא, הדבר היחידי שאני באה אליו לבית הספר זה בשביל הלימודים ובזה אין לו שליטה.
"איך לעזאזל הוא אבא שלך?" שאלתי, "הוא כל כך נחמד ואתה כל כך.. אתה!"
"אני כל כך אני? מה זה אומר?!" הוא כעס.
"מפחיד, מאיים, שונא את המין האנושי, אני בטוחה שאתה מסוג האנשים ששונאים גלידות"
"אלוהים, את כל כך מוזרה" הוא שחרר אותי, "אני רציני חנונית"
"אני לא אספר לוקאס, אני לא יודעת איזה אנשים אתה מכיר אבל אני לא הם, אני לא אשתמש בזה כדי לאיים עליך" למה שמישהו יעשה דבר כזה?
"כדאי מאוד שאת מדברת אמת חנונית, אני לא רחמן על האויבים שלי"
"אבל אני לא האויבת שלך!" אני מדברת עם קיר.
"תוכיחי"
"איך?" שאלתי.
"תפני אליי מחר בבית הספר, אני אראה לך יחס אחרי שזה יקרה כולם ייקפצו על ההזדמנות לדעת על מה דיברת איתי, נראה מה תגידי להם"
"אתה בוחן אותי?"
"את שאלת איך להוכיח זאת הדרך, אם אני אגלה שסיפרת משהו שלא היית צריכה לספר אנחנו גמרנו, ואת תתכונני לחיים של גיהנום"

בנסיעה חזרה לבית לא הפסקתי לחשוב על דבריו של לוקאס, אם הוא לא רצה שאגלה על אבא שלו למה מלכתחילה הוא הציע שאבוא לביתו ואראה איפה הוא גר? יכול להיות שהוא תכנן את כל זה? כדי לראות אם אני נאמנה?
לא, אין סיכוי, אני סתם משתגעת כאן.

עסקה מוזרהWhere stories live. Discover now