His angel [5]

לאונרדו (1)

"אתה פאקינג רציני איתי?!" שאלתי את ג'יימס ותפסתי אותו מחולצתו. כל גופי בער מזעם.
הרצון שלי לרצוח אותו, גרם לי לראות דם. רציתי לראות דם. להתיז את הדם מגרונו.
"כמה זמן היא כאן?! כמה זמן היא בניו-יורק?!"
"היא הייתה בניו-יורק, איבדתי את הקשר, אני לא יודע אם היא עדיין כאן."
"היית צריך לספר לי!" צרחתי.
סקרלט הייתה כאן.
סקרלט הייתה כאן במהלך הזמן האחרון והמזדיין לא חשב לספר לי.
הטחתי את ידי בשולחן וסופיה התכווצה ונצמדה אליו.
"אם אני אדע שקרה לה משהו בגלל שלא סיפרת לי, לא רק שאני ארצח אותך, אני אתלה אותך! אחרי שסופיה תילד אני אתלה גם אותה ואחנוט את הילדה שלכם."
סופיה יבבה.
ברור לי שזו לא אשמתה, אבל מגיע לג'יימס לזעום ככה.
עליתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.
אני מרגיש כמו ילד קטן שאני עושה את זה, אבל זה מחרפן אותי. איך אפשר? איך אפשר להסתיר את זה ממני? הם ידעו שזה הרס אותי.
שאני מת מבפנים ורק היא יכולה לעזור לי.
פתחתי את המגירה שלי והוצאתי משם את האקדח האהוב עליי.
סידרתי אותו.
לעזאזל, אני צריך לנקות את הראש ואני לא רוצה לקחת סמים. זאת אומרת, אני רוצה.
אבל אם יש סיכוי, אפילו הכי קטן שהיא כאן, שהיא בניו-יורק. אני רוצה למצוא אותה, לראות את החיוך הממכר הזה שלה ולהריח את הריח המתוק שלה.
אני לא רוצה להיות מסומם אם אפגוש אותה בטעות ברחוב. אם אהיה מסומם, כנראה אפחיד אותה, ואני לא רוצה לעזאזל.
ירדתי למטה ורוז, שמשחקת עם לוסיאנו וקייד בסלון בחנה אותי. "לאן אתה הולך?"
"לרוץ."
"למה?" היא שאלה ובחנה אותי בבלבול. "ככה, רוז." היא הנהנה, ניצוץ מוזר עבר בעיניה - ניצוץ שמסמן אשמה - וגיחכתי.
"את גם ידעת?"
"אני.. אני מצטערת, לאונרדו.. כולם ידעו, זה היה הסכם-"
"מה זאת אומרת כולם ידעו? איך זה שלא פאקינג סיפרתם לי?!" הזעם תיפס אל מוחי, אם לוסיאנו וקייד לא היו כאן, כנראה שהייתי חונק אותה.
"בגלל זה!" היא צעקה. "אתה מאבד שליטה ברגע שמזכירים את השם שלה,"
"אוד לאונדו?" לוסיאנו שאל והעברתי את מבטי אליו. "כן קטני?"
"מי או קלט?"
"סקרלט היא האישה הכי יפה ואמיצה בעולם,"
"אאיי מא?" הנהנתי פעם אחת למרות שלו התכוונתי לזה. סקרלט היא האישה הכי יפה ואמיצה ומושלמת שאני מכיר, ואף אחד לא ישנה את זה אף פעם.
"אחרי אמא," לחשתי.
"טוב, אני יוצא לרוץ, רוז."

לוסיאנו וקייד הצילו אותי.
בגללם הפסקתי עם הסמים, לפחות רוב הזמן.. לפעמים עוד הייתי נופל לזה, אבל רוב הזמן הייתי נקי.
הם חשובים לי יותר משכל אחד אחר חשוב - חוץ מסקרלט - הם עזרו לי בטירוף, גם להיגמל מהסמים וגם להחזיר קצת שמחה לחיים שלי. על אף שבפנים ליבי גוסס. ליבי פאקינג מת.
הורדתי את האוזניות והתיישבתי על החוף.
בהיתי במים.
אחרי שדומיניק נעזר בג'יימס בשביל להוציא אותנו מהמקום הזה, אני וסקרלט היינו נוהגים להגיע לחוף הזה כמה פעמים בשבוע.
אני אוהב ושונא להיות כאן באותה המידה.
אני שונא את זה שזה מזכיר לי אותה אבל גם אוהב להיזכר בה ובמה שעברנו יחד, איך שרדנו.
ראיתי מישהי יוצאת מהמים מרחוק, אבל לא זיהיתי מי זאת.
אני מכיר הרבה בנות, אבל אני לא מצליח לזהות אותה. היא רזה, גבוה - אבל לא ממש, בערך מטר שישים ושבע, אולי קצת יותר.
היא לבושה בביקיני קטן בצבע סגול בהיר, לפחות כך זה נראה, אני לא בטוח.
הזין שלי התקשח.
מבטה ננעץ בשלי, אבל בקושי הצלחתי לראות משהו.
אני בקושי רואה את השיער והעיניים שלה, היא רחוקה ממני בהרבה.
היא ליקקה את שפתיה והסתובבה.
מי זאת, לעזאזל?
היא התלבשה והתיישבה גם היא על החוף. הסתכלה על הים.
זין.
קמתי מהחוף בשביל ללכת לכיוונה, אבל כנראה שהיא שמה לב לזה כי עד שהגעתי לשם היא כבר לא הייתה.
היא ברחה רחוק, אבל יכולתי לראות אותה הולכת על המדרכה.
הלכתי אחריה.
היא בטח חושבת שאני קריפ או אנס, ולמען האמת, היא צודקת. אני באמת אנסתי בנות, הרבה בנות. אבל אנסתי אותן לא מרצוני. אף פעם לא הייתי אונס אף אחד או אחת מרצוני.
אבל משהו צועק בי ללכת אחריה, ולא בגלל שאני רוצה לזיין אותה, אלא כי אני רוצה להבין מי זאת.
היא התחילה לרוץ.
היא רצה מהר, אבל אני מהר יותר. בכל זאת לא הגברתי את המהירות. לא רציתי להפחיד אותה לגמרי, אבל כן המשכתי ללכת אחריה.
יש לי צעדים יחסית גדולים, כך שלא משנה כמה היא תרוץ מהר, עדיין אראה אותה. במיוחד בגלל שכל הרחוב הזה ממשיך ישר.
אם יהיה פיתול או פיצול, לא בטוח שאדע לאן היא הלכה.
היא נכנסה לאחד מהבניינים ששייכים לנו, זה בניין שכל מיני אנשים שכרו מאיתנו והם עובדים שם.
כנראה שעדיין כי הבניין לא יהיה פתוח סתם. הוא לרוב פתוח בשעה הזאת, למען האמת, אני עולה לכאן מלא פעמים בלילות שאני רוצה להירגע.
לרוב אחרי ריצות, כמו עכשיו.
קריר בחוץ יחסית והאישה לבושה רק בגופייה קצרה ומכנס קצר גם כן. בטח קר לה והמחשבה הזאת עושה לי לא טוב בגוף.
אני לא רוצה שיהיה לה קר, משהו צועק בי לדאוג לחמם אותה.
למה היא בורחת ממני?
אני אולי מאפיונר ומקועקע מרגל עד ראש, אבל אני לא עד כדי כך מפחיד.
הקעקוע שרשום בו את שמה של האישה שלי צרב לי.
סקרלט ווינסטון.
סקרלט ווינסטון האישה הכי יפה בעולם. אני אוהב אותה בטירוף. ברמה בלתי מוסברת.
מתחת לכיתוב של שמה, יש מלאך, כי היא המלאך שלי.
כל קעקוע בגוף שלי קשור אליה.
לכל קעקוע יש משמעות על מה שעברנו שם.
המטרה של הקעקועים הייתה להסתיר את עצמי מפניי, אבל כל הקעקועים מבססים משהו שקרה שם.
אם זה המספר 16, שמוחבא מכמה קעקועים, הוא מסמל את המעלות במזגנים שהיו לנו שם.
אם זה הינשוף והשעון הרומי שמקועקע על חזי.
הינשוף זו הציפור שהיא הכי אהבה והשעון מסמל על השעה שבה נפגשנו לראשונה.
הספרות 1225 מסמלות את הגילאים שלנו בפעם הראשונה שנפגשנו, הן מקועקעות לי על הצוואר.
37, מספר הבנות שמתו כנגד העיניים שלי.
יש עוד המון מספרים ודברים שמסמלים דברים שהיו שם, כמו החתיכת מראה עם הדם שאני וסקרלט ניסינו להתאבד איתה - רמז, זה לא עבד - או שלשלאות ברזל שביניהם כתוב את המספר 632.
שש מאות שלושים ושתיים הצלפות שסקרלט חוותה במהלך הזמן שהיינו שם.
הלב שלי נשבר שנזכרתי בכל הדברים האלה.
רציתי לבכות, אבל לא יכולתי. בכיתי הרבה מאז שיצאנו משם, אני לא מסוגל לעשות את זה עוד פעם.
נכנסתי לבניין ונכנסתי למעלית.
ליבי פעם בחוזקה. למה כל המחשבות האלו מציפות אותי? למה דווקא עכשיו?
עליתי לקומה העליונה. משם יש מדרגות שמובילות לגג.
עליתי במדרגות ומבטי ננעץ באישה שעומדת על קצה הגג. עכשיו מקרוב, אני שם לב לכך ששיערה בלונדיני, פעימות ליבי התחזקו עם כל צעד שעשיתי לעברה.
אם זאת היא.. אלוהים, אני צריך להריח אותה, לחבק אותה חזק.
התקרבתי אליה.
"רק קפיצה אחת, סקאר.. קפיצה אחת והכל יעלם," היא מלמלה לעצמה.
סקאר- רגע מה?!
הלב שלי התכווץ, בער בין חזי וצלעותיי, פעם במהירות מסחררת.
אין מצב שהיינו שם ארבע שנים.
חיכיתי לה עוד כמעט שנתיים וחצי, והיא תתאבד עכשיו.
היא שרדה כל כך הרבה.
אין מצב.
אני לא נותן לה לעשות את זה.
"רק קפיצה אחת," היא לחשה פעם נוספת צעדתי לשם, מהר ובזעם, אך בשקט. ליבי פעם.
בבקשה שאגיע בזמן ולא יקרה לה כלום.. אני צריך אותה כאן. אני צריך אותה כאן איתי.
אני צריך לסגור את המעגל הזה.
היא כמעט קפצה, רק כמעט, אבל משכתי אותה אליי.
הגעתי אליה בזמן, לעזאזל.
צווחה נפלטה מפיה ששנינו נפלנו על הרצפה.
"חתיכת אידיוט!" צרחה והרימה את ראשה בשביל להסתכל עליי. "לאו?" היא שאלה בשקט.
חיבקתי אותה אליי, הסנפתי את הריח המתוק שלה, שהרבה יותר ממכר מכל סם אחר.
הרגשתי שליבי מחסיר פעימה. אף אחד לא יבין כמה התגעגתי לאישה הזאת. אף אחד לא יבין כמה הייתי צריך אותה.
אף אחד לא יבין מה חוויתי איתה, מה שנינו עברנו שם.
"לא," היא מלמלה בקול חנוק וקמה ממני.
היא ברחה למטה ונאנחתי.
"תחזרי לכאן, סקרלט!" פקדתי ורצתי אחריה.
היא נכנסה למעלית וסגרה את הדלתות.
אלוהים אדירים.
לחצתי על הכפתור כל כך הרבה פעמים אבל זה לא עזר.
למה היא בורחת ממני? עד שמצאתי אותה..
המעלית נפתחה, היא כבר לא הייתה בפנים.
נכנסתי פנימה ולחצתי על קומת הקרקע.
ליבי פעם בחוזקה. היא לא יכולה לברוח ממני, אני צריך אותה.

--

שבת שלום אהובות💗
מחר יעלה פרק במוצ"ש🫶🏼