His angel [5]

לאונרדו (3)

פקחתי את עיניי, סקרלט מעליי ועיניה עצומות, כנראה שנרדמנו אחרי שדיברנו אחד עם השני.
היא סיפרה לי על מה היא עברה בשנתיים האלה שלא הייתי איתה, לא הרבה, רק שסבתא שלה הכחישה את זה שהיא נאנסה ובבית ספר קראו לה זונה, זה גרם לי לרצות לרצוח כל מזדיין שהיא אי פעם דרכה לידו.
"מלאך קטן?" לחשתי וליטפתי את ראשה. "הממ?"
"אני צריך ללכת," היא הנידה בראשה. "אני מרגישה מוגנת איתך כאן, אל תלך," נאנחתי וחיבקתי אותה. "אני מפחד לאבד איתך שליטה," אמרתי לה. "אני מפחד להכאיב לך, או-"
"בבקשה תישאר איתי, אני אעשה הכל, בבקשה,"
"סקאר.. אני צריך לחזור הביתה," היא הנידה בראשה. "בבקשה," לחשה. "בבקשה, לאו."
בלעתי את הגוש בגרוני, השרירים שלי התקשחו.
פאק.

"לאונרדו," סקרלט בכתה. "בבקשה, רק תגיד כן." עוד הצלפה פגעה בגופה.
"אני לא יכול." אמרתי, קולי צרוד.
היא זאת שלא הסכימה קודם, אני הייתי שם במקומה, אבל אז שהיא אמרה כן ושחררו אותי, הבנתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. למרות שחשבתי שכן.
"אתה מכאיב לי." היא בכתה לאריק. "אני אעשה הכל," הרעש של ההצלפה הבאה מילא את כל החדר, עורי סמר ויכולתי להישבע שהיא התעלפה.. או שהיא מתה? איפה הם פגעו בה?
ליבי הלם בחוזקה בין צלעותיי.
לעזאזל. אני שונא שהם עושים את זה, שהם פוגעים בה בגללי.
"לאו.." היבבה הקטנה שלה גרמה לי להירגע מעט. "אני מתחננת," לחשה. "אני לא אבכה, אני לא אגיד שכואב לי, רק תעשה את זה.. בבקשה." בחנתי אותה.
ליבי התכווץ.
קשה לי לראות שכואב לה, אבל קשה לי יותר לראות אותה נאנסת. "בבקשה," עיניה כל כך אדומות, אני יכול לראות שקשה לה לדבר.
אריק התכוון להרים את השוט עוד פעם אבל תפסתי את ידו לפני שאספיק. "באחד מהימים, אני אשסף אץ הגרון המזוין שלך ולעזאזל, אריק אני אהנה מכל רגע מזוין." שחררתי את סקרלט מהשלשלאות והרמתי אותה עליי. "תודה," היא לחשה שהשכבתי אותה במיטה, שנינו עירומים כך שאני לא צריך להפשיט אותה או להתפשט בעצמי לפני שאני חודר אליה.
היא נשכה את שפתיה כל כך חזק ועצמה את עיניה חזק.
"את יכולה לצרוח ולבכות אם את רוצה,"
"הבטחתי שלא."
"לא אכפת לי, סקאר." לחשתי ונישקתי אותה. "בסדר, מלאך קטן?" היא הנהנה ודמעה זלגה מעיניה בזמן שזזתי בתוכה בפראות.
"אני מצטער," לחשתי לה. "אני מצטער, מלאך שלי. כל כך.."
היא צרחה שיצאתי וחדרתי לתוכה פעם נוספת.
היא לא רטובה בכלל, כך שכואב לה אפילו יותר ממה שזה אמור לכאוב. "אני מצטער," נישקתי את מצחה.

"לאו?" סקרלט שאלה ובחנה אותי.
ידיה ליטפו את הקעקועים שלי והצמדתי אותה אליי. "סליחה.. שקעתי ל-"
"לאחד מהדברים שעברנו שם," הנהנתי והיא בחנה אותי. "היה לי סיוטים כל יום מאז שהיינו שם, חוץ מאתמול,"
"שראית אותי?"
"כן." היא לחשה. "למה רצית לקפוץ?"
"אני חיפשתי אותך הרבה, ולא מצאתי, ונמאס לי כבר, רציתי להשתיק את הקולות האלו בראש שלי. הייתי כל כך "
"איזה קולות, מלאך קטן?"
"של הצרחות שלי ושלך שהתעללו בנו, את הבכי שלך שבכית בשקט בלילות בשביל שלא אשמע, אבל עדיין שמעתי.. את הצרחות איומים של אריק, את הקולות של ההצלפות. את הגניחות כאב שלך שהם חתכו את גבך." היא בכתה והצמדתי אותה אליי. גופה הקטן רעד. היא ליטפה את הקעקועים שלי, חזרה על הקול באצבעותיה הקטנות, היבבות שלה נפלטו מפיה ללא הפסקה, הבכי השקט שלה רצח אותי מבפנים.
"אל תבכי, מלאך קטן שלי," ליטפתי את גבה ונישקתי את ראשה. "סקרלט ווינסטון," היא לחשה ובחנה את הקעקוע של שמה. "למה?"
"כי אני אוהב אותך, סקרלט, ואת יודעת את זה." היא הנהנה ונשכה שאת שפתיה וחייכה אליי.
"אפשר לנסוע לבית שלך?" שאלה בשקט. "את רוצה לבוא לבית שלי?"
"אני לא רוצה להיות כאן לבד," מלמלה והנהנתי.
"מה שתרצי." הרמתי אותה עליי והיא עצמה את עיניה. "אני מרגישה מוגנת איתך," היא לחשה. "תמיד הרגשתי ככה איתך, גם כשהכריחו אותך לאנוס אותי." נאנחתי והיא משכה באפה. "אני חושבת שיש מפתחות במגירה," לחשה והוצאתי משם מפתחות.
"כן.." מלמלתי ונישקתי את כתפה. "רגע!" היא עצרה אותי. "קינמון, שכחנו אותה,"
"קינמון?" שאלתי אותה בבלבול. "הכלבה שלי, היא תמיד מסתתרת שבאים אורחים.. למרות שזה כמעט ולא קורה," הנהנתי והורדתי אותה ממני.
היא הלכה להביא אותה וחזרה עם כלבה, היא נראית כמו בולדוג צרפתי, צבעה חום עם כתם לבן על בטנה.
סקרלט שמה לה רצועה וחייכה אליי. "בולדוג צרפתי לא אמור להיות חברותי?" שאלתי אותה. "גברים מהמאפיה לא אמורים להיות אכזריים?" האצבע הקטנה שלה ננעצה בחזי וחייכתי. "אני דווקא חושבת שהיא תאהב אותך,"
"כמו שאת אוהבת?"
"לא." מלמלה וחייכה אליי. "האהבה שלי אליך היא שונה,"
"איך האהבה שלך אליי?"
"אני לא יודעת.. שונה," יצאנו מהבית והיא נעלה את הבית. ירדנו למטה והיא נתנה לי להחזיק את קינמון. "את מעדיפה שנלך ברגל או ניסע ברכב?"
"אפשר ללכת ברגל?" הנהנתי והיא חייכה אליי. "אז ברגל,"
"כך חשבתי."

הגענו לבית ונכנסנו פנימה.
חץ רחרח את קינמון, הפרש הגדלים שלהם פאקינג ענקי. זה כזה מוזר.
"היי," רוז חייכה אל סקרלט, לוסיאנו הקטן על ידה ומושיט את ידיו בשביל שאקח אותו. "אמא! אני אוסה את לאונדו." היא צחקקה והעבירה אותי אליי.
לוסיאנו יפהפה, דומה לרוז בהרבה דברים, אבל מבנה הגוף והפנים זה מדומיניק.
הוא בחן אותי בעיניו החומות והגדולות ונישקתי את מצחו. "אתה יפה בטירוף," לחשתי.
"רוז, נכון?"
"כן, זו אני. חץ בוא לכאן." היא פקדה וחץ הלך אליה בצייתנות.
בחנתי את סקרלט, מראה שהיא קצת מפוחדת.
היא לחוצה, מלאת חרדה.
היא לא מרגישה בנוח כאן ואני יכול להבין למה.. דומיניק מסתכל עליה מקצה החדר, ביחד עם ג'יימס וסופיה, איתן גם עמד שם, בחן אותה במשהו שנראה כמו חשד. הידקתי את לסתי ונעצתי בו מבט זועם. הוא נעץ בי מבט גם ואז הסתכל על מיה שרצה לעברנו.
"היי!" היא קפצה על סקרלט בחיבוק. "אני כל כך שמחה שהחלטת לבוא בסוף," סקרלט זייפה חצי חיוך.
הוא לא היה נראה מזויף, אבל אני מכיר אותה טוב מדי.
תפסתי בידה והיא נצמדה אליי. "אני מפחדת," היא לחשה לאוזני והנהנתי. "אני יודעת, מלאך שלי." לחצתי את ידה ומבטה ננעץ באית'ן.
היא בלעה את רוקה ובחנה אותו. "אתם מכירים?"
"סוג של," מלמלה ונצמדה אליי עוד. נעצתי מבט באית'ן. מיה נעצה בו מבט זועם.
"תפסיק, אית'ן." היא אמרה ומשכה אותו לצד.
היא נראתה כועסת, כועסת כל כך.
"את רוצה שנעלה למעלה?" היא הנהנה במהירות וליטפה את קינמון, שעדיין נמצאת על ידיי בגלל שסקרלט פחדה שחץ ינשך אותה.
עלינו לחדר שלי והיא בחנה אותו. כל חלק בחדר, הקירות, המיטה, השידות, הכל.
"זה.. שונה. אתה שונה." היא מלמלה ובחנה אותי. "את גם שונה, את גבוה יותר, יפה יותר.. על אף שתמיד היית מושלמת." התקרבתי אליה, כך שעמדתי מעליה. בחנתי את עיניה וליטפתי את שפתיה בשפתיי.
היא בחנה אותי. "בן כמה אתה? שלושים ואחד?" הנהנתי והיא התרחקה קצת. "בחייך, סקלרט-"
"תעזוב אותי." לחשה.
דמעות נצצו בעיניה שהיא נשכבה על המיטה, קינמון שכבה לידה על הרצפה.
"את יכולה לעלות אותה על המיטה, אם את רוצה." היא בחנה אותי והנהנה.
היא הרימה אותה לידה ועצמה את עיניה.
"אני עייפה," לחשה שנשכבתי לידה. "לכי לישון, מלאך קטן. אני שומר עלייך." נשקתי לראשה והיא נאנחה. "לילה טוב, לאונרדו."