His angel [5]

לאונרדו (20)

הגענו לבית חולים ובחנתי את קים וליילה, שתיהן יושבות ליד קולטון, כל אחת מצד אחר.
קים שונאת אותה, וגם אני. הייתי רוצח אותה ממזמן אם היא לא הייתה אחות של סקרלט.
בחנתי את קים, קולטון בוהה בה ונראה שהם מדברים ומבינים זה את זה רק אם העיניים.
"קים," אמרתי והיא סובבה את מבטה אליי. "אני רוצה לדבר איתך."
"אה.. כן," היא קמה ויצאה איתי החוצה. "מה יש לו?"
"היום לפני שתיים עשרה שנים ההורים שלו.."
"אה." היא הנהנה והשפילה את מבטה.
"הוא קצת.. הוא תמיד ככה בימים האלה, מאז שהוא קטן. מאז שהוא הגיע לבית יתומים, שהיה בן שמונה. שהוא היה בן שמונה עשרה הוא דווקא היה עצוב יותר מזועם, זה היה העשור.. האמת שהיום הוא הרבה יותר אגרסיבי מבדרך כלל." הנהנתי פעם אחת. "מה הוא עשה?"
"לוסיאנו לקח לו את השרשרת שההורים שלו נתנו לו-"
"זו שהוא תמיד עונד?" היא הנהנה ובלעה את רוקה.
היא נראתה קצת לחוצה. אני לא חשוב שהיא אמורה לספר לי את זה.
"ביום הזה הוא מוריד אותה, אני לא בטוח למה.. הוא מסתובב איתה בכיס ביום הזה, גם ביום הולדת שלו."
"זה קרה שבוע וחצי אחרי יום ההולדת שלו, נכון?" שאלתי והיא הנהנה באיטיות.
ברור לגמרי שהיא מספרת לי רק בגלל שהיא מפחדת שאפגע בה או בקולטון ולא בגלל שהיא באמת רוצה, אבל לא באמת אכפת לי.
"כן.. הם לא היו בבית ולא יכלו לחגוג לו ביום הולדת אז הם חגגו לו אז. בכל מקרה, לוסיאנו לקח לו את השרשרת וקולטון התעצבן בטירוף.. אני חושבת שהוא פגע בו, אבל אל תכעס עליו.. הוא פשוט, אתה יודע.. זה קולטון, ובכל הקשור להורים שלו הוא מתעצבן מהר." הנהנתי והיא נכנסה בחזרה לחדר. נכנסתי ישר אחריה וסקרלט בחנה אותנו.
קים התיישבה ליד קולטון וחזרה ללטף את ידו ולדבר איתו רק עם העיניים. ליילה בחנה אותם ודמעות נצצו בעיניה.
"אני.. אני הולכת לשירותים," היא מלמלה והלכה לשם.
סקרלט בחנה אותה ואז אותי וחייכה חיוך קטן.
התיישבתי לידה ונישקתי אותה. "מה?" היא שאלה.
"אחותך מקנאה בהם?" היא הנהנה ונישקה אותי עוד פעם. "אני חושבת שהיא וקולטון ממש התקרבו, ושהם.. היא איבדה איתו את הבתולים שלה והוא נישק אותה וה-"
"איפה אחותך?" קולטון קטע אותה. "היא הלכה לשטוף פנים,"
"למה? היא מרגישה טוב?"
"היא קצת נפגעה ממך," סקרלט לחשה והוא זקר גבה. "נפגעה ממני?" הוא שאל. "כן.."
"למה?"
"תבין לבד, קולטון." היא לחשה.

☀︎︎

"תביא לי את זה," סקרלט אמרה והנדתי בראשי.
שיחקתי עם התחתונים שלה בידיי. "את זה?"
"כן."
"למה? אני דווקא נהנה להרגיש את הרטיבות של-"
"די!" היא צעקה והסמיקה.
אני אוהב אותה כל כך.
"תורידי את שאר הבגדים,"
"לא."
"סקרלט." היא התכסתה בשמיכה והסתירה את עצמה. "אמרתי לא." היא עצמה את עיניה וזרקתי עליה את התחתונים שלה. "אידיוט!"
"תנשקי אותי." לחשתי ונשכבתי לידה. "לא. לך תזדיין."
"סקרלט, בחייך.. תנשקי אותי, נשיקה אחת, קטנה.." היא בחנה אותי והניד בראשה. "התנהגת מגעיל."
"אז מה? את מתנהגת כמו ילדה רעה ואני לא עושה עם זה כלום."
"כן? ומה היית עושה לי?"
"הייתי מזיין אותך." לחשתי לאוזנה. "היית מלקק את הכוס שלך ודוחף אלייך אצבעות ואז מזיין אותך חזק, ואת תייללי ותגנחי ותצרחי את השם שלי, אבל את גם תסבלי, כי יהיה אסור לך לגמור לפניי.." היא הצמידה את רגליה והורידה את ידה למטה. תפסתי בה וצקצקתי בלשוני. "את יודעת מה? אולי אני אפילו אקשור אותך.. במיוחד את הידיים." היא בחנה אותי ועיניה נצצו. "תן לי לגעת בעצמי.. בבקשה, מר לומברדי."
"לא." לחשתי בקול צרוד ועמוק.
רצתי לטרוף אותה. רציתי לאכול את הכוס שלה ואת השפתיים שלה, רציתי את כל הדברים ששייכים לי.
רציתי לנשוך ולצבוט ולינוק. רצית להשאיר סימנים על גופה היפה.
רציתי שכל העולם ידע שהיא שלי. ברצינות.
רציתי שידעו שסקרלט ווינסטון היא לא סקרלט ווינסטון, היא סקרלט לומברדי. רציתי לנשק אותה עד שנהיה זקנים בני מאה.. אבל למען האמת, פשוט רציתי להיות איתה. לנשק אותה. לחבק אותה. רציתי להרגיע אותה אחרי סיוטים, רציתי לעזור לה בהכל.
"בבקשה," היא עלתה מעליי והנדתי בראשי.
הדלת נפתחה וקולטון נכנס פנימה. הסתרתי במהירות את סקרלט בשמיכה, אבל קולטון לא היה מרוכז.
הוא היה נראה עצבני ומופתע, את הדבר הראשון אני רגיל לראות אצלו. הוא עשרים וארבע שבע עצבני, אבל מופתע? אני לא חושב שראיתי את הרגש הזה אצלו אף פעם. הוא תמיד דרוך למה שיקרה.
"אחותך," הוא אמר ובחן את סקרלט. "היא התאהבה בי?"
"למה אתה שואל?"
"כי היא לא אמורה להיות מאוהבת בי. אני.. היא חברה טובה שלי אבל-"
"היא איבדה את הבתולים שלה איתך, אם זה עונה לך על התשובה, קולט.." הוא בחן אותה והעביר את ידו בשיערו. "אבל אני לא ידעתי! פאק," הוא נאנח והתיישב לידנו. "את יכולה לדב- את עירומה?"
"לא." נהמתי והצמדתי אותה אליי עוד. הוא גלגל עיניים והמשיך את מה שהוא רצה להגיד, "את יכולה לדבר איתה בשבילי?"
"אני חושבת שהיא תכבד אותך יותר אם אתה תהיה זה שמדבר איתה." סקרלט אמרה בשקט ובחנה אותו. "תחשוב על זה," המשכנו לבחון אותו והוא בהה בנקודה בקיר. "מה עוד, קולטון?" שאלתי בזעם. "דומיניק קורא לך. תרגיע אותו קצת, אני לא רוצה שיכעס עליה."
"קים?" הוא הנהן והלך.
נישקתי את סקרלט נשיקה עמוקה, לשוני שיחקה עם לשונה והתגרתה בה.
היא גנחה והכניסה יד לבוקסר שלי.
היא שפשפה את הזין שלי ונהמתי. "כן, סקרלט.. את עושה עבודה כל כך טובה, מלאך שלי."
היא לחצה על הזין שלי קצת וגנחתי לאוזנה. "מהר יותר," היא שפשפה אותי מהר וחזק יותר, שמבטה נעוץ בעיניי והיא מנשק את צווארי נשיקות עדינות שמלטפות את עורי וגורמות לי לבעור.
"כן," לחשתי לאוזנה. "חזק סקרלט."
אחיזתה בזין שלי התחזקה עוד וגמרתי על ידיה בנהמה.
התכוונתי להביא נייר בשביל לנקות אותנו, אבל היא הכניסה את הזין שלי אל פיה וגרמה לי להשתגע.
"אלוהים, סקרלט, מה את עושה לי.." היא ליקקה את כל הזרע שלי ואז הרימה את מבטה אליי ובחנה אותי.
היא הוציאה אותי מהפה שלה ונאנחתי. "את מושלמת," נישקתי אותה רכות על שפתיה והבאתי לה נייר לנקות את כפות ידיה.
"תודה,"
"את בסדר?" בחנתי את עיניה הכחולות-ירוקות והיא הנהנה. "אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך, מלאך שלי." נישקתי אותה פעם נוספת.
"אני אלך. ליליאנה למטה אם את רוצה להיות איתה."
"בסדר,"

התיישבתי מול דומיניק ורוז ובחנתי אותם מתמזמזים.
קים יושבת בחדר גם ועסוקה בטלפון שלה. "לכי לסקלרט, רוז.. אני צריך לדבר איתם."
"בסדר," היא נישקה אותו עוד פעם. "אה.. ואנחנו יוצאים בערב," היא הנהנה וחייכה אליו ומיד לאחר מכאן יצאה מהחדר.
"מה קרה?" שאלתי את קים ודומיניק ובחנתי אותם. "קים רצחה מישהי," זקרתי גבה ובחנתי אותה.
היא הייתה נראית זועמת. "זה הגיע לה. היא הייתה זונה. היא הזדיינה עם קולטון."
"אני נראה לך כמו מישהו שאכפת לו אם מי היא הזדיינ-" הטלפון שלי צלצל וקטע אותו. "סליחה, זאת מיה," עניתי והיה אפשר לשמוע אותה צוחקת. "לאונרדו, אתה חושב ש- די, אית'ן!" היא צעקה והוא צחק. "תירגעי, נסיכה שלי."
"לך תזדיין."
"מיה, זה דחוף?" שאלתי ודומיניק בחן אותי והרים את גבותיו בשאלה. "אתה חושב שלגעת בעצמך מול סקרלט זה בסדר? כאילו אם היא תבקש ממך."
"כן.. אבל אם היא כבר מולי הייתי מעדיף שהיא תירד לי או לזיין אותה."
"רואה? אמרתי לך," אית'ן אמר וגרם לי להדק את לסתי.
היה ברור לי שעליו היא מדברת, אבל עכשיו שהוא אישר את זה, זה גורם לי לזעום יותר.
"טוב, נדבר מחר," היא אמרה וניתקה. נעצתי מבט בדומיניק. "אני שונא אותו."
"כולנו, אל תדאג,"
"אני לא." קים לחשה ודומיניק סובב את ראשו אליה ונעץ בה מבט. "לא שאלתי את דעתך, נכון?"
"אל תכעס עליי! אני בסך הכל עשיתי את מה שאתם עושים ביום-יום, למה לי אסור? כי אני אישה?"
"לא. כי רצחת מישהי חפה מפשע." הוא נהם והיא התכווצה. "אני שונאת אותכם."
"יופי, טוב.. אני צריך ללכת, תסדר כאן לבד, נכון?"
"כן," דומיניק אמר והלך.