His angel [5]

קולטון (17)

"ליילה, פשוט תעני לנו כבר. למה הגעת דווקא עכשיו?" לאונרדו אמר ונעץ בליילה מבט זועם.
"אחותי אמרה לך פעם את המילה 'לא' או שלא שמעת על זה?" הוא הידק את לסתו. היה נראה זועם בטירוף.
התיישבתי מולה ובחנתי אותה. הזכרונות מאתמול.. אלוהים, היא הייתה כל כך מתוקה.
"הלוהט שבחבורה," היא חייכה. "התגעגעתי אליך."
"תשתקי," לחשתי לאוזנה וליטפתי את גב ידה באצבעותיי, עורה רך ונעים.
רציתי לטרוף אותה עוד פעם.
רציתי לזיין אותה עד שהיא תאבד הכרה, אבל גם רציתי שהיא תהנה מזה בדיוק כמו שאני אהנה.
"התגעגעתי למגע שלך,"
"ליילה." הזהרתי. "מה? זה לא כאילו לא זיינת אותי אתמול למרות שהיית אמור רק להביא לי מים ואוכל." כולם העבירו אליי את המבטים שלהם.
לאונדו היה נראה זועם במיוחד וזה גרם לי לחייך. "לפחות אני עשיתי את זה בהסכמה, לאונרדו." מבטו הפך שחור וצחקתי. "למה אתה כל כך כועס, לאונרדו? הרי אתה יודע שעשית משהו לא בסדר." דומיניק ריסן אותו אליו ונעץ בי מבט אזהרה.
הוא סימן לי לצאת ויצאתי משם.
דומיניק היחיד שאני אקשיב לו. אני מכבד את דומיניק יותר מכל אחד אחר וכולם שם יודעים את זה.
לא משנה כמה אכעס עליו או כמה הוא יעצבן אותי, אני אכבד אותו.
הוא יצא אחריי ובחנתי אותו. "מה אתה רוצה?" שאלתי ובחנתי אותו.
"אתה זיינת אותה?"
"כן." אמרתי והמשכתי להסתכל עליו.
אני לא מבין מה הם רוצים, זאת אומרת.. זה די ברור שאזיין אותה.
היא יפהפייה, והיא מתאימה בשבילי, על אף שכולם חושבים שקים היא זאת שמתאימה לי ואני מסכים איתם, מותר לי לזיין ולהזדיין עם בנות אחרות.
"מה עם קים?"
"מה איתה?"
"מה קורה ביניכם, קולטון?" הוא היה נשמע חסר סבלנות, ושנאתי את זה. כמו שאמרתי מקודם, דומיניק הוא היחיד שאני אקשיב בקולו, אבל לפעמים פשוט אני לא רוצה לענות לו. והפעם זה אחד מהמקרים האלה.
אני שונא לדבר עם אנשים אחרים על קים, אני שונא לשתף במה שאנחנו עוברים ביחד, ולעזאזל, עברנו הרבה.
"קולטון."
"מה אתה רוצה, דומיניק? אני לא יודע, בסדר? אין לי מושג."
"רבתם?" הנדתי בראשי. "אני איימתי על בן הזוג שלה."
"למה?"
"כי היא שלי והוא יפגע בה." נהמתי בזעם.
"הבנתי.." הוא מלמל ושפשף את לסתו. "והיא כועסת עליך?"
"אתה יודע שכן, דום." אמרתי. ליליאנה נכנסה עם סקרלט לסלון ובחנתי אותן.
ליליאנה עם ידיה על בטנה. "זה בן או בת?" שאלתי. "בן." היא לחשה ובחנה אותי. "קים למעלה.. היא בוכה," סקרלט אמרה לי ומבטה היה נעוץ בעיניי.
סקרלט הבינה את המצב ביני לבין קים די מהר, ונראה שאכפת לה מקים.
העברתי את ידי בשיערי. עליתי למעלה ונכנסתי לחדר שלנו. בחנתי אותה על המיטה שלי, בוכה בשקט.
התקרבתי אליה באיטיות ונשכבתי לידה.
"קולט," היא נאנחה והסתובבה אליי. "למה אתה כאן?"
"את בוכה."
"אז? זה לא כאילו אכפת לך,"
"קים," לחשתי וליטפתי את הלחי שלה. "את יודעת טוב מאוד שאכפת לי," תמיד היה לי אכפת, מאז שהייתי קטנה.. תמיד הגנתי עליה ושמרתי עליה, גם אם זה לא תמיד היה נראה ככה. גם אם זה סתם היה נראה שאני מניאק ובן זונה.
"לא. לא אכפת לך, קולטון. אתה תמיד עושה את זה,"
"אז את בוכה בגלל שאיימתי עליו?" היא הנידה בראשה.
"אז למה?" היא בחנה אותי ומצמצה מהר, ניגבתי את הדמעות ובחנתי אותה גם.
הדמעות המשיכו לזלוג מעיניי וגרמו לדם שלי לבעבע, אני שונא שהיא בוכה, ובטח בגלל מניאקים שהזהרתי אותה מהם.
"כי הוא בגד בי."
הרגשתי את הזעם מטפס בראשי למעלה, לאט מטפס וגורם לי פאקינג להשתגע.
רציתי לרצוח אותו.
רציתי לחנוק מישהו למוות. להרגיש דם על הידיים שלי.
אני אמרתי לה. פאקינג אמרתי לה שלא תסמוך על אף אחד חוץ ממני, בעיקר לא עליו. אני מכיר אותו. הוא בן זונה אידיוט.
זה לא הגיע לה.
לא הגיע לה שיבגדו בה עוד פעם. לעזאזל, הילדה הקטנה.. המפלצת הקטנה שלי לא צריכה להיפגע כל כך הרבה.
בגדו בה כבר שלוש פעמים.
שלוש פעמים מזוינות, ולעזאזל, היא בכתה על זה כל כך הרבה שאפילו לי זה כאב.
עכשיו זו הפעם הרביעית, וזה תמיד מרגיש כאילו זה באשמתי. זאת אומרת, אני מאיים עליהם. אני מאיים עליהם כי היא שלי.
היא שייכת לי.
היא הירח שלי, המפלצת שלי והמזדיינים לא יקבלו אותה אף פעם.
גם אם ירדו על הרגליים ויתחננו ממני לקבל אותה.
היא שלי.
שלי.
שלי.
שלי!
אף אחד אחר לא יקח אותה ממני, אף פעם. לא משנה כמה הוא ירצה. היא שייכת לי. הגוף שלה. העיניים שלה. האישיות שלה ובעיקר החיוך המתוק שלה שהיא מחייכת רק לי.
התכוונתי לקום ולצאת בשביל לפרוק את העצבים שמילאו את גופי מהמידע הזה, אבל היא תפסה את ידי והנידה בראשה. "אל תלך, קולטון.. תישאר לידי, בבקשה," בחנתי אותה והנהנתי.
התיישבתי לידה והיא נשכבה על המיטה, כך שראשה מונח על הירך שלי.
ליטפתי את שיערה.
היא יפה כל כך שזה מפחיד, היא נראית יפהפייה.
גופה רעד מעט ונישקתי את ראשה.
"אתה בטח חושב שאני זונה וכל-" הרמתי אותה, כך שהיא יושבת עליי.
היא בחנה אותי בעיניה החומות, נוצצות, אדומות בטירוף ונפוחות. ליבי התכווץ.
כמה זמן היא ישבה כאן ככה ובכתה? למה היא לא באה להגיד לי? הייתי עזור לה. היא לא צריכה לבכות כל כך.
"אני לא חושב שאת זונה או כלבה, קים. את הנסיכה, הירח והמפלצת שלי. את פאקינג מושלמת." ליטפתי את הלחי שלי והיא חייכה אליי.
הצמדתי את מצחי למצחה ונישקתי את אפה. "ואת יפה ומתוקה, ואת הבן אדם המועדף עליי בעולם." היא הסמיקה ונצמדה אליי.
חייכתי וליטפתי את גבה בעדינות, הרגשתי את הצמרמורת שלה ונישקתי את ראשה.
היא פיהקה וצחקקה. "אני כל כך עייפה, קולט," לחשה ונאנחה.
נצמדה אליי עוד וחיבקה אותה בחוזקה.
היא יודעת שהיא שייכת לי.
שהיא המפלצת שלי.
"אתה תוכל להישאר כאן עד שאירדם?" היא שאלה ובחנה אותי. "כן, מפלצת קטנה שלי." היא עצמה את עיניה וחיבקתי אותה חזק יותר, צמוד אליי.
"אני אוהבת אותך.." היא מלמלה והנהנתי. "אני יודע, ירח קטן. אני יודע,"