His angel [5]

סקרלט (40)

לאונרדו עלה עם ולנטינה אחרי. רציתי לצרוח. להקיא.. זה היה מגעיל.
המחשבה על מה שהם עשו לה שם גורמת לראשי להסתחרר.
איך הם יכלו לעשות את זה לילדה חפה מפשע? ילדה קטנה, הבת שלי.. של לאונרדו.
מה ביקשתי בסך הכל? לראות מה עשו לה?
הוא נשכב במיטה ושם אותה שהיא בנינו.
"שלום לך קטנטונת," לחשתי וליטפתי את הלחי שלה.
"מה קורה נסיכה קטנה? את מרגישה טוב?" היא אמרה משהו בתינוקית וחייכתי אליה. "יופי," נישקתי את הלחי שלה.
לאונרדו חייך אליי ונישק אותי. "אל תנשק אותי. אני כועסת עליך." הוא גיחך ונישק אותי עוד פעם. "די," צחקקתי.
"תפסיק, אני מתחננת."
"למה? את מפחדת להרוס את הדמות הכועסת שבנית לעצמך?" הנהנתי והוא גיחך עוד קצת ואז הרים את ולנטינה עליו. מבטה התרכך והיא בחנה את לאונרדו.
היא אוהבת אותו בטירוף.
כמו שאני אוהבת אותו אם לא יותר.. אני די בטוחה שהוא אוהב אותה גם יותר משאוהב אותי.
הוא ליטף את הלחי שלה ואז מבטו ננעץ במוצץ שלה. "למה היא עם המוצץ הזה? מתי החלפ-"
"המוצץ שלה נפל על הרצפה אז נתתי לה את זה? למה אתה שואל? זה..?" הוא הנהן והוציא את המוצץ מהפה הקטן שלה, אבל היא נשארה רגועה, וטוב שכך.
הבאתי מוצץ אחר מהמגירה והוא הניד בראשו. "יש חדשים למטה," לחשתי והוא הנהן.
ירדתי להביא את המוצצים ושיצאתי מהחדר נתקעתי בדומיניק. "הכל בסדר?" הוא שאל ובחן אותי. מיה הייתה מאחוריו ובחנה אותי. היא נראית דואגת מאוד. "לקחתי את המוצצים שקניתי." לחשתי בשקט. "ואת בסדר?"
"כן, פשוט קצת עייפה.." התכוונתי לעלות למעלה אבל דומיניק משך אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה.
דמעות עקצצו בעיניי. אני מרגישה כאילו אני לא יכולה להתפרק ליד לאונרדו, כי אם אתפרק הוא יתפרק גם ואז אף אחד מאיתנו לא יהיה עם ולנטינה.
"אנ..י- אני רוצה לחזור לחדר, בסדר? אני אלך ללאונרדו ו-" מיה חיבקה אותי גם ונישקה את הלחי שלי.
"יהיה בסדר, סקרלט. אנחנו ביחד, את כאן.. ולנטינה בסדר וגם את ולאונרדו. ואתם הורים מדהימים, אני רואה את זה." נאנחתי והנהנתי. "אני אלך להביא לה את המוצץ," לחשתי וניגבתי את הדמעות מעיניי.

נכנסתי לחדר שלי ושל לאונרדו בחזרה והוא ליטף את ידה של ואל. "את כל כך יפה, נסיכה קטנה. את מושלמת ואמיצה כמו אמא שלך, נכון?"
"תודה," לחשתי והבאתי לה את המוצץ החדש.
"בכית?"
"לא," שיקרתי. "למה?"
"סתם.. העיניים שלך אדומות," הוא בחן אותי בחשד וחייכתי אליו. "הכל בסדר. לא בכיתי." לחשתי.
אחרי כמה זמן ולנטינה נרדמה, לאונרדו שם אותה במיטה שלה ואז הצמיד אותי אליו.
גבי היה צמוד לחזהו ופיו צמוד לאוזני. "אמרו לך פעם שאת מושלמת?"
"כן.. אתה. כמה פעמים." הסתובבתי אליו והוא הצמיד את שפתינו, החדיר את לשונו אל בין שפתיי וליקק את לשוני. בטני התכווצה בציפייה.
עליתי מעליו ונישקתי אותו בתאווה.
הוא סובב אותנו והוריד את ידיו לתחתונים שלי. גנחתי לנשיקה והוא צחקק. "את כל כך מושלמת,"
"תוריד," אמרתי ושפשפתי את איברו דרך הבוקסר. "את בטוחה? את רוצה עוד פעם? שהיא בחדר?"
"היא.. אני לא יודעת, אולי רק תוריד את זה.. אני רוצה לראות אותך עוד." הוא התכוון להוריד את הבוקסר אבל הדלת נפתחה.
קולטון עמד שם ובחן אותנו. "קים רוצה לדבר איתך." הוא אמר בזעף ואני הרמתי את מבטי אליו והנדתי בראשי. "סקרלט, ביני לבין קים אין כלום. היא בת שש עשרה,"
"היא נישקה אותך." נהמתי.
קולטון הלך לולנטינה ובחן אותה ישנה. "היא הצטערה על זה. אנחנו רק חברים טובים. היא היחידה שאני יכול לדבר איתה ממש, בלי שהיא תשפוט אותי, בלי ש-"
"ואני לא?" שאלתי ובחנתי אותו. "את כן, אבל אני וקים מאוד מחוברים."
"לא אכפת לי." לחשתי. "אתה הבן זוג שלי, לאונרדו. לא שלה."
"אז את מקנאה?" הוא שאל וחייך חצי חיוך. "בקים? לא."
"את שקרנית גרועה, אמרו לך את זה פעם?" השפלתי את מבטי והוא נישק את שפתיי. "אני עוד מעט חוזר, טוב?"
"כן," מלמלתי בחוסר רצון והוא נישק אותי עוד פעם ויצא מהחדר.
קמתי לקולטון ובחנתי אותו. "הכל בסדר קולט?"
"מה?" הוא שאל והעביר את מבטו אליי. עיניו נצצו מדמעות ונשכתי את שפתיי. "מה קרה, קולטון?" שאלתי וחיבקתי אותו. "כלום. אני רק רוצה שתדעי שאני ארצח את נטשה היום."
"למה אתה בוכה?"
"כלום,"
"קולטון." הזהרתי והוא נאנח. הוא ליקק את שפתיו וחיבק אותי. "קולט-" הוא בכה וזה הרגיש כל כך מוזר.
זה גרם לליבי להתכווץ.
"קים פגעה בעצמה עוד פעם אתמול," הוא לחש ובחנתי אותו. "וירדתי למטה אחרי זה, לספר לדומיניק והוא היה שם עם ריס, ועל המחשב היה פתוח תמונה שלי כשהייתי קטן ממש, בערך ארבעה חודשים עם עוד מישהו לידי. הוא היה זהה אליי.. איך לא ידעתי על זה?!"
הוא זעם.
יכולתי להישבע שעוד רגע הוא ירה במשהו בחדר הזה.
"יש לך תאום?" שאלתי בבלבול ונשכתי את שפתיי. זה בטח מוזר לגלות שיש לך תאום ואתה לא בן יחיד. "אני לא בטוח, ריס אמר שכנראה שחטפו אותו אחרי שאמא שלי ילדה אותו.. הוא אמור היות גדול ממני בארבע דקות,"
"אז יש עוד בן אדם חתיך בעולם הזה חוץ ממך ומלאונרדו, הא? טוב לדעת," הוא גיחך וניגב את הדמעות שלו. "אתה הולך?" הוא הנהן. "אני אלך לקים.. אני אגיד ללאונרדו לחזור לכאן, בסדר?"
"כן, בסדר. תודה קולטון." הוא התעלם ויצא מהחדר.

❗️❕️טריגר: אונס❕️❗️

"תפסיק!" צעקתי ודחפתי ממני את מאוריציו. "צא ממני! צא ממני זה כואב, זה כואב, אני מתחננת, תפסיק.." שפתיי רעדו, ראשי הסתחרר. "בבקשה תפסיק, מאוריציו." איברי כאב כל כך. שרף בטירוף. נשרטתי מבפנים, כולי. לא הייתי מסוגלת לזה יותר. "מ..אוריציו א..ני מ..תחנ..נת," יבבתי.
"רק צא ממני, תן לי להיות לבד. אני אמצוץ לך.. אני אעשה מה שתרצה רק תצא ממני."
"סקרלט, מתוקה. את צריכה מוצץ בשביל לשתוק? כדאי לך להפסיק להתנהג כמו תינוקת ולסתום את הפה שלך!" הנהמה שלו הייתה עמוקה, גרמה לי להצטמרר.
כל גופי כאב, הוא אף פעם לא גמר מהר, וגם שכן הוא המשיך לזוז ולאנוס אותי עד שעברה לפחות שעה. הוא נהנה מלראות אותי סובלת.
הוא נהנה מלראות את הגוף העירום שלי, לראות את הדמעות זולגות מעיניי. את גופי רועד.
יבבתי וראשי נמשך לאחור על ידי אחד החיילים שלו, הוא משך בשיערי חזק כל כך, הרגשתי כאילו הוא עוד רגע נתלש מהמקום. הוא הציד סכין לגרוני ורכן לאוזני. נשכתי את שפתיי בשביל לא לבכות. "תשתקי, סקרלט. את רואה שזה מעצבן אותו. תעשי את העבודה שלך כמו ילדה טובה. תשתקי ותתני לו את מה שהוא רוצה."

"סקרלט!" פקחתי את עיניי שלאונרדו מעליי, תופס את ידיי מעל ראשי ושפתיי החלו לרעוד שהוא חיבק אותי. "את בסדר?" הנדתי בראשי וחיבקתי אותו בחזרה בחוזקה. "איך נכנסת להתקף?"
"אני לא יודעת, אני לא יודעת." בכיתי. 
"הוא איים שירצח אותי אם אשמיע קול בזמן שמאוריציו אונס אותי." הוא נישק את מצחי והרים אותי עליו. 
בכיתי לחזהו והוא ליטף את גבי בעדינות. "אני מפחדת," לחשתי והוא הנהן. "אני יודע, מלאך שלי."
"לא. אתה לא, לאונרדו. אתה לא תבין איך אני מרגישה כרגע, הם חיללו אותי, לאונרדו. הם פגעו בנפש שלי. שברו וריסקו את הלב שלי. הם לקחו אותי ממך. הם אנסו אותי כשהילדה שלי הייתה בתוכי! הייתי ערה שבעים ושתיים שעות, בכל אחת מהשעות חייל אחר אנס אותי! אני יודעת שאתה יודע איך זה מרגיש לעבור אונס, אני יודעת שהכריחו אותך, אני יודעת מה עברת.. אבל אני חושבת שעברתי יותר.. אני חושבת שאף אחד לא יוכל להבין את הכאב שלי. איך זה מרגיש לאבד את עצמך יום אחר יום, איך זה מרגיש שיחללו אותך עד שתרגיש שאתה בקושי קיים באמת. אתה מבין לאיפה צריך להגיע בשביל להרגיש את זה?" הדמעות זלגו מעיניו והוא נשך את שפתיו. עיניו נוצצות מדאגה ורחמים.
אני חושבת שהוא כן יודע איך זה מרגיש, אני יודעת שהוא יודע, אבל אני גם יודעת שאני מרגישה את זה הרבה יותר חזק מזה. אני יודעת- הוא קם מהמיטה וקטע את מחשבותיי. רעדתי - כל כך עד שחשבתי שאני עומדת להפוך לשלג - ותפסתי בידו.
עיניו ננעצו בעיניי, הוא היה נראה זועם. ידעתי שהוא זועם בטירוף. שכל הדם שבגופו בעבע. 
חיבקתי אותו והוא נאנח ונישק את ראשי.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בשקט והוא חייך. "אני הולך למצוא את המזדיין שעונה לשם מאוריציו, ולרצוח אותו." הוא נישק אותי רכות על שפתיי ויצא מהחדר. "אני אוהבת אותך," לחשתי שנייה לפני שהדלת נסגרה.