His angel [5]

לאונרדו (25)

נכנסתי לחדר שלי בשקט, סקרלט ישנה, עיניה היו עצומות ושפתיה משורבבת באופן מושלם שגורם לי לרצות לנשוך ולאכול אותן עד שאמות.
רק רציתי אותה.
רציתי לחבק ולנשום אותה.
רציתי להגן עליה.
בחנתי את גופה ושמתי לב שהיא לא מכוסה בשמיכה טוב, אני די בטוח שקר לה, כי באמת קר כאן.
התקרבתי אליה, כיסיתי אותה בשמיכה בשביל שלא יהיה לה קר ונשקתי לראשה. "אני אוהב אותך מלאך שלי," לחשתי לה.
עיניה נפקחו באיטיות ובחנה אותי. "מה השעה?" היא שאלה ושפשפה את עיניה.
"מאוחר, תחזרי לישון."
"למה אתה מרוח בדם? פגעת בליילה?" הנדתי בראשי. "את חושבת שאפגע בה?"
"אני חשבתי.. אולי," נעצתי בה מבט והנדתי בראשי עוד פעם. "אני הבטחתי לך שלא אעשה את זה, אז אני לא אעשה את זה." מלמלתי בזעף. למה היא פשוט לא סומכת עליי?
"אני הולך להתקלח," לחשתי והיא תפסה את ידי. "אני גם רוצה להתקלח," בחנתי אותה והנהנתי. "אבל לא התקלחת כבר?"
"אני כן, אבל אני רוצה להיות איתך," הרמתי אותה עליי והיא נצמדה אליי. "אני לא רוצה שתתמלאי בדם גם, סקרלט."
"לא אכפת לי, לאו.. אני איתך תמיד."
נאנחתי ונכנסתי איתה לחדר המקלחת.
פתחתי את הברז בשביל שהמים יתחממו בזמן שהתחלתי להוריד ממנה את הבגדים ואז ממני.
"אתה כועס עליי?"
"קצת," לחשתי ונכנסתי איתה למקלחת.
"בגלל שחשבתי שפגעת בליילה?"
"בגלל שאת לא סומכת עליי," נהמתי והיא התכווצה. "למה את לא יכולה פשוט לסמוך עליי, סקרלט?"
"כי אני לא מרשה לעצמי לסמוך על אף אחד, בסדר?!" היא אמרה בזעם ודמעות נצצו בעיניה.
"כי בכל פעם שאני סומכת על מישהו אני נפגעת! ולמען האמת, אתה היית זה שפגעת בי הכי הרבה!" הידקתי את לסתי ובחנתי אותה.
"אתה אנסת אותי וגרמת לזה שיתעללו בי.. אתה-"
"אני לא פגעתי בך, סקרלט! שום דבר ממה שעשיתי לא היה אמור לפגוע בך! כל בחירה שעשיתי, כל מילה שהוצאתי מהפה.. זה היה בשביל להגן עלייך! איך את בכלל מסוגלת לחשוב שאני זה שפגעתי בך הכי הרבה?" הדמעות מילאו את עיניה והיא יצאה מהמקלחת. אני מניח שלא הייתי צריך לצעוק, אבל מה היא רצתה? היא מאשימה אותי בדברים שאפילו לא היו בשליטתי. אני לא פגעתי בה.

יצאתי מהמקלחת והחדר היה הפוך.
היא הלכה? לאן היא הלכה לעזאזל?
הלכתי לחדר הארונות, הבגדים שלה עדיין היו שם, אבל לא כולם וכשפתחתי את אחת מהמגירות שמתי לב שהשרשרת שלה חסרה.
פאק.
התלבשתי וירדתי למטה.
נכנסתי למפקדה ופתחתי את המחשב שלי.
היא עזבה לפני דקה. "אדוני," מישהו נכנס ובחנתי אותו בזעם. "מה אתה רוצה?!"
"מיס ווינסטון יצאה מהשער לפני שתי דקות, אני חושש שמשהו יקרה לה." בחנתי אותו וגיחכתי. "למה אתה חושש מזה?" שאלתי בשקט.
"כי אני לא רוצה שמשהו יקרה לה," הוא אמר שמבטו נעוץ בעיניי. "למה?!" נהמתי ותפסתי אותו, הצמדתי אותו לקיר והצמדתי סכין לצווארו. "למה אתה כל כך חושש? אתה נדלקת על האישה שלי?" צבע ורדרד עלה ללחייו והידקתי את לסתי. "אתה נדלקת על פאקינג.. היא שלי! סקרלט ווינסטון היא האישה שלי! ואתה תתרחק ממנה, זה מובן?!" הוא הנהן פעם אחת. "עכשיו אני אשחרר אותך באיטיות ואתה תלך," הוא הנהן והורדתי את הסכין לאט למטה. "היא לא האישה שלך עדיין," הוא מלמל בשקט והנהנתי. לקחתי את הסכין ודקרתי אותו.
דקירה ועוד דקירה עד שהוא נפל על הרצפה ואז עליתי מעליו והמשכתי לדקור אותו.
ראיתי שחור, רציתי דם.. ואם הדם הזה שייך למישהו שרצה את האישה שלי, זה אפילו טוב יותר.
הרגשתי שמישהו תופס אותי ומעיף אותי מהחייל.
לא ראיתי מי זה, לא ראיתי כלום.
הוא ריתק אותי לרצפה ולקח ממני את הסכין. "לאונרדו תירגע," שמעתי את קולו של ג'יימס. "אני מבין שאתה מנסה לדקור את החייל, אבל הוא כבר מת. ומרוב שהוא כבר היה מת אתה פגעת באחות שלי, פעמיים."
"ברוז?" שאלתי והוא המהמם בהסכמה.
הוא ירד ממני ובחנתי את רוז.
היא הייתה עם דמעות בעיניה שהיא בחנה אותי אבל הנדתי בראשי. "אני הולך.. אני אלך לעבוד," מלמלתי.
לעבוד על הבניין שראיתי בו את סקרלט שהיא ניסתה להתאבד. אני מקווה כל כך שהיא לא ניסתה לעשות את זה עוד פעם..