His angel [5]

סקרלט (8)

"פאק, את יפה כל כך." לאונרדו גנח שירדתי במדרגות מהבית שלי.
הוא עמד שם בחליפה מחויטת, שיערו היה מסודר בקפידות. ליבי פעם בחוזקה שהוא התקרב אליי.
ידו לקחה את ידי והוא נשק לה עם שפתיו הרכות.
"גם אתה לא נראה רע, מר לומברדי." לחשתי לו והוא חייך. "תודה, מיס ווינסטון." הוא שאף את ריחי וחייך.
"אמרו לך פעם שאת האישה הכי יפה בעולם?" שפתיו התחככו בשלי והנהנתי, הצמדתי את שפתינו. "אתה.." נשמתי לפיו.
הוא הצמיד אותי אליו וחייך. "את צודקת,"

"בסדר, סקרלט." לאונרדו נהם וגרם לי להתכווץ. "את צודקת. הייתי צריך להסכים ולאנוס אותך." הדם זולג מפיו והוא מחייך חיוך מרתיע שגורם לי להתכווץ ולדמעות לזלוג מעיניי.
אני מקופלת על המיטה והוא עומד, זועם ועצבני שדם מכתים את גופו.
"עוד פעם." הוא הדגיש.
"יש לכם עשר דקות להתקלח." אחד מהחיילים נכנס לחדר שלנו.
לאונרדו הנהן ובחן אותי. "את באה?"
"אני לא מצליחה לקום. כואב לי." הוא נאנח והרים אותי עליו.
נצמדתי אליו עד שחום גופו עטף אותי, נתן לי הרגשה של מוגנות. הוא תמיד הגן עליי.
הוא ליטף את שיערי ונכנסו למקלחת.
הוא הפעיל את המים והחום שלהם סיפק אותי, כואב לי כל כך והחום הזה מרגיע בטירוף. "זה חם מדי?"
"לא. לא. זה נעים, אל-"
"בסדר," הוא אמר. הוא כועס עליי, אבל גם דואג לי, וזה אחד הדברים שאני אוהבת אצלו.. אבל אולי זה רק בגלל המקום המחורבן הזה?
הוא שטף את גופי. "את יכולה לעמוד רגע?" הוא שאל והנדתי בראשי. "אני לא מרגישה את הרגליים." לעזאזל, כמה שאני שקרנית.
אני יכולה לעמוד, אני כן מרגישה את הרגליים. אני פשוט רוצה שהוא יחזיק אותי.
הוא יצא איתי מהמקלחת והרים חתיכת זכוכית מהמראה ששבר אתמול.
מנקים כאן פעם בשבועיים, ותמיד יש דברים לשבור.
"לא, לאונרדו." לחשתי. "אתה לא עושה את זה לבד,"
"זה לא עניין של בחירה, זה עניין של רצון. ואני רוצה את זה."
"אז תעשה את זה גם לי," לחשתי. "אני לא רוצה שתעשה את זה לבד, לאונרדו."
דמעות מילאו את עיניי ובטני התהפכה. הרגשתי שאני צריכה להקיא. "זה כואב."
"לא אכפת לי. אני רוצה שיכאב לי."
הוא בחן אותי והניד בראשו. בחנתי את עיניו ונאנחתי.
הוא סיבן את גופי ואז העמיד אותי על הרצפה, אבל השעין אותי אליו, כך שלא אוכל ליפול.
"תעצמי עיניים." עשיתי את מה שאמר.
הייתי עם עיניים עצומות בערך שתי דקות ואז הוא הרים אותי בחזרה עליו. "זה היה בסדר?"
"כן." הוא מלמל וחזרנו לחדר.
"כואב לך?"
"כואב לך?" הוא שאל בחזרה ובחן אותי. "כן, אבל זה.. זה בסדר. אני פשוט חושבת שאם בסוף אתה גם ככה תמיד עושה את זה, אין סיבה שתתנגד."
"אה, ושאת מתנגדת זה בסדר?" הוא התיישב לידי והשענתי את ראשי על כתפו. "אתה מעדיף שאתנגד."
"אני לא מעדיף שתיפגעי."
"אבל אתה עושה את זה!" צעקתי. "כל פעם שאתה מתנגד, אני נפגעת!" קמתי והראתי לו את גבי. "זה בגללך! כל ההצלפות האלו הן בגללך! כל החתכים, הכוויות. הכל בגללך, וגם זה בגללך." כיוונתי על הראש שלי. "הוא נדפק בגללך. בגלל שאתה-"
"אמרתי לך לתת להם להרוג אותי בפעם הראשונה. אבל היית מטומטמת ולא עשית את זה." הוא אמר בזעם. "אני לא מטומטמת. פשוט לא רציתי שתיפגע."
"ועכשיו שנינו נפגעים, לא נראה שזה ממש עזר."
"אני שונאת אותך." נהמתי והתיישבתי בחזרה על המיטה. הוא בחן אותי והנהן. "אני שונא את עצמי גם, סקרלט. את יודעת את זה, לעזאזל. אבל את לא באמת שונאת אותי." הוא ליטף את שיערי והתקרבתי אליו.
הוא הרים אותי עליו ועצמתי את עיניי. "את האישה הכי יפה בעולם," לחש לאוזני רגע לפני ששקעתי בשינה.