His angel [5]

סקרלט (6)

קינמון קפצה עליי שיצאתי מהמקלחת בבוקר וחייכתי.
"שלום גם לך קטנטונת," הרמתי אותה עליי וליטפתי את פרוותה הנעימה.
היא ליקקה אותי וצחקקתי.
לאונרדו עמד בצד עם פרצוף מלא בזעם וקנאה.
"בחיים לא חשבתי שאקנא בכלבה," מלמל וצחקתי.
"אתה כזה אידיוט!"
"ואת?"
"אני מושלמת, אתה לא רואה?" הוא חייך והנהן. "רואה ומאשר, מיס ווינסטון." הוא העביר את שיערי הבלונדיני אל מאחוריי אוזני. "את הבלונדינית היחידה שאני חושב שהיא יפה,"
"תודה." לחשתי והרגשתי שאני מסמיקה.
"בואי, יש ארוחת בוקר."
"אתה הכנת?"
"כשהייתי בן שש עשרה שרפתי סלט, ואני באמת מתכוון לזה.. אז כנראה שכן." הנדתי בראשי בחוסר אמון.
"קולטון וקים הגיעו אתמול, אז אל תיבהלי אם את שומעת צרחות.. הם די משוגעים." הנהנתי.
נכנסנו למטבח וכל המבטים ננעצו בנו.
אית'ן בחן אותי ובלעתי את רוקי.
הוא שונא אותי.
הוא שנא את המשפחה שלי.
נצמדתי אל לאונרדו והוא עטף אותי בזרועותיו. "מה קרה, מלאך קטן?"
"תישאר איתי, טוב?" הוא הנהן ומשך אותי לאחד הכיסאות.
התיישבתי ליד מישהי בעלת שיער ארוך ובלונדיני, שעל ידיה ילד קטן, מתוק ובלונדיני גם כן – רק זה מזכיר בו את האישה הבלונדינית, כל השאר שייך למי שלידה, שאני מניחה שהוא בעלה.
הוא נראה גדול מטוני וג'ולייט רק בקצת.
סופיה ומיה ילדו אתמול, וכנראה שאיתן וג'יימס העדיפו שהקטנים לא יהיו בבית חולים, אז ארבעתם מטופלים על ידי הרופא של המשפחה. אני חושב שיש לו בית לא רחוק מכאן שדומיניק שוכר עבורו.
ג'יימס, כמו אית'ן מסתכלים ובוחנים אותי.
הסטתי את מבטי מהם אל לאונרדו. "אתה יכול להסביר לי מי זה מי?" שאלתי בשקט, אבל כנראה זה לא ממש עבד.
"אני קים, זה קולטון, אידיוט מחורבן, אל תתקרבי אליו. ריס," היא הצביעה על זה שישב ליד הבלונדינית. "אלה," היא הצביעה על הבלונדינית גם. "וג'ואי המתוק. כמו שאת רואה ריס ואלה ההורים של היצור המתוק הזה!" היא הייתה נלהבת.
נראית בגיל העשרה, לעומת קולטון, שיושב לידה, זועם וזועף. הורידים בולטים וניתן לראות את דמו עובר בווריד שלו.
"בת כמה את?" הוא שאל.
קולו עמוק, שקט ומעביר בי צמרמורת.
נצמדתי ללאונרדו אפילו יותר. "אל תחשוב על זה, קולטון." הוא נהם. "אתה תצטער על זה."
"אני בטוח, אבל לא אכפת לי-" לאונרדו קם מהשולחן בזעם ותפסתי את ידו.
מבטי ננעץ במבט והוא גיחך. "אל תעצרי אותי, סקרלט."
"אני כן אעצור, אם לא אתה תהרוג אותו."
"מה אכפת לך? שיצטרף להורים שלו." קולטון הידק את לסתו ומבטו הפך לשחור.
"אל-"
"תדבר על ההורים שלי?" הוא גיחך. "תשנה את המשפט, הוא שמור לך עוד מלפני שנתיים, ואפילו יותר. פשוט אתה יודע.. הייתי בשבי עשר שנים, והוכרחתי לאנוס ילדות ועכשיו אתה רוצה לזיין אחת מהילדות האלו."
"כי היא פאקינג לוהטת."
"קולטון תפסיק להתגרות בו." קים לחשה לו ולחצה את ידו.
תפסתי את ידו של לאונרדו ומשכתי אותו אל מחוץ לחדר. "מה את רוצה? המזדיין הזה-"
"הייתי כועסת אם היית אומר את זה לי,"
"אבל הוא לא את." נהם והעביר את ידו בשיערו. "אני שונא אותו." נאנחתי וליקקתי את שפתיי.
מה הבעיה שלו? למה הוא.. טוב, כזה? למה הוא היה חייב להגיד את זה.
הוא בחן אותי וכיווץ את מצחו. "מה את רוצה?"
"לא היית צריך להגיד את זה, לאו.. זה פוגע."
"לא אכפת לי. הוא לא יחשוב על לזיין אותך ובטח שלא יעשה את זה." הוא כועס כך כך, זה מפחיד בטירוף.
בלעתי את רוקי והוא חייך. "את מפחדת ממני, סקאר?"
"ר..רק קצת," מלמלתי בשקט.
למה את מפחדת ממנו?
למה שתפחדי מהגבר שאת הכי אוהבת? מהגבר שהכי מרגיע אותך?
"סקרלט," הוא לחש בשקט לאוזני. "למה את מפחדת?" הצמדתי את רגליי והוא גיחך. קולו שקט, עמוק, מצמרר אותי וגורם לירכיים שלי להירטב.
הוא הצמיד אותי אליו, זקפתו הענקית נלחצה לי על התחת וזה גרם לליבי לדהור.
לא ראיתי אותו עירום כבר יותר משנתיים וחצי, אבל אני עדיין זוכרת את גודל הזין שלו. כמה שהוא פאקינג ענקי. כמה שזה כאב לי. "את רטובה בשבילי, מלאך קטן?"
"אני רטובה." הסכמתי. "ממש רטובה, לאו.. אבל אני מפחדת. פאק.. אני מפחדת כל כך, לאו." הוא נישק את צווארי, נשימתי היה מואצת וכבדה שהוא הוריד את ידו לעבר איברי. "הם בחדר ליד,"
"אני שם עליהם זי-"
"אני לא רוצה, לאונרדו.. לא עכשיו, בבקשה,"
"פשוט תירגעי, טוב?" שאל וליטף את איברי, לחץ על הדגדגן שלי באצבעותיו. "לאו," גנחתי והוא העביר את לשונו על צווארי. "פאק, מלאך שלי.. את טעימה כל כך,"
"לאונרדו.. אני לא.. תפסיק, בבקשה," הוא הרים אותי והושיב אותי על השולחן שנמצא בחדר.
"מותר לנו להיות כאן בכלל?"
"מותר לי הכל," הגניחה השקטה גרמה לליבי להתהפך. "הכל. מותר לי הכל."
הוא פישק את רגליי עד שראה את כולי. "פאק," לחש. "בחיים לא חשבתי שאתגעגע כל כך לכוס של מישהי."
"בפעם האחרונה שראית את הכוס הזה, נאנסתי."

"לא!" צרחתי. גופי כאב ורעד. "לאונרדו! לאונרדו תגיד כן! תסכים. תשתף פעולה," הדמעות מילאו את עיניי.
יבבתי, בכיתי.
הייתי עושה הכל בשביל לא להיות במעמד הזה.
ניסיתי להתנגד לאוליבר, אחרי שג'יימס עזב אחרי השנה הראשונה שלי כאן, אוליבר החליף אותו, והוא אפילו גרוע יותר מאריק. אני שונאת אותו.
ניסיתי להתנגד והוא ריתק אותי אליו.
"זונה קטנה ומלוכלכת שכמוך," הוא גנח לאוזני.
בקושי שמעתי אותו בגלל ליבי, שפועם בקצב פאקינג מסחרר, גורם לכל גופי לבעור על אף שקר כאן בטירוף. "אני לא.. אני לא יכולה לעשות את ז..זה! ל..לאונ..רד..ו. בב..קש..ה, ב-" אוליבר זרק אותי לקיר וצרחתי בכאב.
הגב שלי כואב עוד מההצלפות שהוא הצליף בי עוד לפני שעתיים.
הוא לא הרביץ לי בגלל שלאונרדו לא הסכים, אלא בגלל שסתם רצה לשמוע אותי צורחת.
הוא טען שזה 'מספק' אותו.
זין עליו ועל הסיפוק העצמי שלו.
"אני מצטער." לאונרדו לחש בזמן שאוליבר קשר את ידי בשלשלאות. "תעזוב אותי! תן לי ללכת! לאונ..רד..ו בבקשה." הוא הניד בראשו. "אני לא מסוגל. אני לא יכול."
"סקרלט, מתוקה. תפשקי את הרגליים שלך." אוליבר פקד. בחנתי אותו עם דמעות בעיניי. "לא."
"לא," הוא גיחך. "את באמת חושבת שאת יכולה להחליט?" הוא תפס את רגלי בחוזקה ופישק אותי, כולי חשופה.
לאונרדו בוחן אותי בעיניו הגדולו והחומות.
אני רוצה שהוא יגיד כן, שאוליבר ישחרר אותי.
אוליבר שחרר את איברו מהמכנס וחדר אליי בפעם אחת. צרחתי.
חזק כל כך שהגרון שלי צרב יותר מאשר איברי.
או שאולי לא?
השתוללתי, צעקתי וזעקתי. ידעת שזה לא ישנה כלום, שאני רק מבזבזת אנרגיות, ולכן השתתקתי.
"את יפהפייה." מלמל לצווארי. ליבי פעם בחוזקה, בפחד.
שפתיי רעדו.
הרגשתי אותו שורט אותי מבפנים. נשכתי את שפתיי בחוזקה. "בבקשה תפסיק, אוליבר. זה כואב.. תפסיק, אני מתחננת!" צרחתי שהוא עשה תנועה שכאבה לי ברמה מטורפת.
ליבי צנח שהוא נע בו אפילו מהר יותר. "תעזוב אותי," בכיתי.
לאונרדו קם מהמיטה והעיף אותו ממני. "אונס או לא אונס, רק לי מותר להיות בתוכה." הוא צעק ושחרר אותי מהשלשלאות.
בכיתי לצווארו ואז הרמתי את מבטי אליו.
סטרתי לו והוא הנהן. "זה מגיע לי."
"אני שונאת אותך!" צרחתי. "אני שונאת אותך! למה אתה עושה את זה כל פעם מחדש?! למה אתה-"
"תשתקי." הוא נהם.
"את מבינה שזה קשה לי לא פחות ממך, את בכלל מבינה את זה?! אני רוצה למות בגלל מה שאני עושה לך כאן וזה שאת צועקת עליי לא עוזר."

פקחתי את עיניי שכולי רועדת בידיו של לאונרדו, שמצמיד אותי צמוד אליו. "זה בסדר, מלאך שלי. הכל בסדר, מלאך. אני איתך. אני שומר עלייך."
הוא נישק את ראשי והתחלתי לבכות.
"אני מפחדת.."
"אני יודע, אבל אני כאן, מלאך שלי. אני מבטיח שכלום לא יקרה לך פעם נוספת. אני מבטיח לשמור עלייך לנצח, טוב?" בכיתי לחזו והוא ליטף את גבי.
"ששש, מלאך שלי. אל תבכי. זה פאקינג שובר לי את הלב לראות אותך בוכה.."
"אנ..י מ..צטער..ת כל כ..ך," לחשתי. קולי רעד. כאב.
רציתי לצרוח, להוציא הכל החוצה.
הוא בחן אותי וכיווץ את מצחו. "על מה?"
"לא הייתי צריכה לצרוח. לא הייתי צרי-" הוא נאנח וקטע אותי. "קטנה שלי, את באמת פאקינג חושבת שאכפת לי? את הרגשת מאוימת, את הרגשת רע.. לא ציפיתי שתעשי משהו אחר."
"אבל אמרת.. אמרת ש-" הוא ליטף את שפתיי והשתיק אותי. "זה בסדר, מלאך שלי."