His angel [5]

סקרלט (13)

קולטון, קים, איידן וליליאנה נכנסו לחדר.
לא עזבתי אותו מאז שהגעתי לכאן. לא הייתי מסוגלת.
"סקאר.. את כאן יומיים," ליליאנה לחשה. "לא אכפת לי." ניגבתי דמעה מעיניי. "לא אכפת לי, ליליאנה."
"סקרלט, את לא יכולה להיות כאן הרבה כל כך זה לא בריא לך."
"אני הבטחתי ש..שאני-" הגוש שבגרוני קטע אותי ומיה נכנסה לחדר גם עם טוני הקטן.
"אח שלי אידיוט, סקרלט." היא לחשה. "את לא חייבת להיות כאן כל הזמן."
"אני רוצה. ואח שלך לא אידיוט."
"הוא הבטיח שהוא לא יגע בזה, ולא רק לך. גם לי ולדומיניק והוא בכל זאת עשה את זה."
"זה לא משנה."
"זה כן." היא אמרה בשקט.
"הוא לא אידיוט, מיה! הוא חבר שלי! הוא היחיד שהיה שם בשבילי! איך את בכלל מסוגלת להגיד את זה?!" היא בחנה אותי והנידה בראשה. "כשאני חושבת על זה, אתם די מתאימים.." אית'ן נכנס לחדר והצמיד אותה אליו. "די, נסיכה שלי." לחש לאוזנה וסימן לליליאנה לקחת את טוני.
היא לקחה אותו ממנה ואית'ן סובב את מיה אליו ונעץ בה מבט. "מה קרה?" הוא שאל אותה והעברתי את מבטי אל לאונרדו.
שוכב על המיטה, חיוור, מחובר ביד אחת לאינפוזיית נוזלים וביד השנייה לאינפוזיית דם.
בלעתי את רוקי ונאנחתי.
"אית'ן די!" מיה נהמה והשתחררה מאחיזתו. "נסיכה שלי-"
"אתה לא תבין!" צעקה.
"זה לא אשמתה."
"זה כן! רק בגללה יש לו סיוטים," התכווצתי והשפלתי את מבטי. "זה לא. זה לא אשמתי." לחשתי.
"סקרלט, היא לא באמת חושבת שזו אשמתך."
"אבל זו כן אשמתה." מיה אמרה לאית'ן. "היא פגעה בו. לפני שהוא ידע שהיא חזרה לא היו לו סיוטים, לא היו לו מחשבות אובדניות! הוא לא רצה למות." הדמעות זלגו מעיניי ללא הפסקה והבכי שלי רק התגבר עד שהייתי צריכה לברוח לשירותים.
זה לא אשמתך, סקרלט.
זה לא אשמתך.
"לא, מיה! את הגזמת!" אית'ן צעק וגרם לי להתכווץ יותר. הוא שונא אותי. למה הוא מגן עליי?
"איך את יודעת שהיא לא מנסה לפגוע בעצמה עכשיו?" הוא שאל אותה.
"סקרלט, תקשיבי." הוא אמר דרך הדלת.
"מה?"
"אני יכול להיכנס?"
"כן.." מלמלתי בשקט והוא נכנס פנימה.
הוא סגר את הדלת והתרחקתי ממנו קצת.
"אני.. אני עדיין מפחדת ממך,"
"אני יודע." הוא נשאר בכניסה לשירותים ובחנתי אותו. "את בסדר?" הנהנתי, אבל הוא ידע שזה שקר.
"אני יכול להתקרב?"
"כן," לחשתי והוא התקרב אליי.
הוא התיישב לידי ובחן אותי. "היא פשוט דואגת, סקרלט.. היא מפחדת שיקרה ללאונרדו משהו והיא לחוצה. היא לא באמת חושבת את זה,"
"זה כואב שאומרים את זה, אית'ן. גם אם לא מתכוונים לזה," הוא הנהן בהבנה וליטף את הברך שלי. "אני יודע."
"מישהו שקרוב אליך ניסה לעשות את זה?" שאלתי בשקט ובחנתי אותו.
הוא הנהן והעביר את ידו בשיערו.
הוא בחן אותי בעיניו האפלות, אבל היה בהן משהו רגוע.. היה בהן געגוע.
"אחותי.." הוא מלמל. "למה?"
"כשהיא הייתה קטנה.. בערך בת שבע החבר הכי טוב שלי הפשיט אותה וצילם אותה.. היא עברה דברים נוראיים, השפלות.. לעזאזל, היא הייתה בוכה על זה המון."
"בן כמה אתה היית אז?"
"אחת עשרה." בחנתי אותו והוא נאנח. "אני רצחתי אותו בגלל זה. זה היה הרצח הראשון שלי."
"אה.. מוזר,"
"מוזר?" הוא שאל בבלבול ובחן אותי.
פתאום הוא לא מרגיש לי מלחיץ. האמת שהוא אפילו די מרגיע אותי.
"לרצוח את החבר הכי טוב שלך,"
הוא הניד בראשו. "זה נחמד."
"לרצוח אותו?"
"לרצוח מישהו שפגע במישהו שאתה אוהב." הוא בחן את עיניי ובלעתי את רוקי.
הוא חשב שזה נחמד שהוא רצח את אמא שלי?
"אמא שלי פגעה באחותך, נכון?" הוא הנהן. "היא עזרה לאבא של החבר המזדיין שלך לאנוס אותה ולהתעלל בה. הם השאירו את הגופה שלה בכניסה לבית שלי." בחנתי אותו עם דמעות בעיניי.
אין מצב.
אמא שלי לא הייתה כזאת. אמא שלי לא הייתה רוצחת.
היא לא הייתה עוזרת לאנוס מישהי.
אין מצב.
"וליילה? למה רצחת אותה?"
"אני לא ידעתי שהיא שם. אני גיליתי על זה שהייתן שם רק אחרי זה,"
"אתה רצחת אותה."
"אני לא התכוונתי." בחנתי אותו והנהנתי. "בוא נלך," נעמדתי על הרצפה והזזתי את שיערי אל מאחוריי אוזני. "וזה לא אשמתך, סקרלט. שום דבר מזה."
"אני יודעת," מלמלתי ויצאתי החוצה.
מיה בחנה אותי והסטתי ממנה את מבטי.
הסתכלתי על לאונרדו וחזרתי לשבת לידו. "סקרלט, אני-"
"זה בסדר," בחנתי את ליליאנה וחייכתי אליה.
"איך קוראים לאחותך?" קים שאלה.
בכלל שכחתי שהם כאן, הם שקטים הרבה יותר מבדרך כלל. "קראו לאחותי ליילה," אמרתי ובחנתי אותה.
"למה?"
"אני לא יודעת, זה עניין אותי. זה שם יפה,"
"אני יודעת." נעצתי בה מבט והיא חייכה. "הכל בסדר איתך?"
"אני בסדר." לחשתי ואית'ן לקח ממיה את טוני.
"קים, אני יוצא להביא לי מים." קולטון אמר וסימן לאחת לה לבוא.
היא הנהנה וחייכה אליו. איידן בחן אותם יוצאים וגיחך. "הם שקופים כל כך שזה מפחיד,"
"איידן." ליליאנה הזהירה. "זה לא עניינו מה הם עושים."
"לא עניינו אבל זה שקוף מדי. די ברור שהם הולכים להזדיין-"
"די." היא אמרה. "או שמה, סאנשיין?"
"אני לא אעשה כלום אבל זה לא יפה," הוא נאנח והנהן.
היא חזרה לשים את ידיה על בטנה והוא נישק את מצחה.
"כנראה שהזוגיות של קולטון וקים זה לא הדבר היחיד ששקוף כאן.." מיה מלמלה וחייכה אל ליליאנה שהסמיקה.
"אני.. אמ.."
"מזל טוב," היא חייכה והעבירה את מבטה לאיידן. "אני שאלתי אותך לפני חודש ואמרת שאין לך מושג."
"לא היה לי מושג לפני חודש."
"שקרן." היא אמרה וליטפה את הלחי של טוני הקטן.
היא נישקה את מצחו וחייכה.
זה מוזר כל כך איך אנשים משתנים ברגע שיש להם ילדים..
"באיזה חודש את?"
"שלישי," ריס ואלה נכנסו לחדר ביחד עם ג'ואי, שנמצא בידיו של ריס ואחריו נכנסו רוז ודום.
זה יותר מדי אנשים בחדר הזה.
הוא לא אוהב את זה. אני מרגישה שהוא לא אוהב את זה.
"אולי כדאי שחלק מכם תצאו.. יש כאן המון אנשים, הוא לא אוהב את זה." כל המבטים התרוממו אליי ובחנו אותי. בלעתי את רוקי והתכווצתי. "ל..לא מ..שנ..ה," גמגמתי וסובבתי מהם את מבטי.
הרגשתי שמישהו נעמד לידי ובחנתי את ריס. "מה אתה רוצה?"
"את בסדר?"
"כן, אני פשוט צריכה שתלכו מכאן." ניגבתי דמעה שזלגה מעיניי ונישקתי את הלחי של לאונרדו.
"אנ..י חוש..ב..ת שאל..ך לשיר..ותי..ם," קמתי אבל המוניטור עצר אותי שהתחיל להשתולל.
לאונרדו פרפר על המיטה והנדתי בראשי. "לא, לא, לא." הלב שלי פעם בחוזקה, זה לא יכול להיות. הוא לא יכול למות. אין מצב.
אית'ן תפס אותי והצמיד אותי אליו. "לא! לא! אידיוט! תעזוב אותי! תעז..תעזוב אות..י!" קולי נשבר והוא חיבק אותי בחוזקה אליו.
צוות אחיות נכנס לחדר והרבצתי לאית'ן במטרה להשתחרר מאחיזתו.
למה הוא לא עם מיה? למה הוא נצמד דווקא אליי? למה הוא לא משחרר?!
אני רק רוצה לראות אותו.
אני רוצה לראות את לאונרדו. אם יקרה לו משהו ולא הייתי אומרת לא כלום.. אני אהיה.. אם הוא ימות אני לא ארצה להיות כאן יותר. הוא הסיבה היחידה שאני עדיין כאן.
אני לא רוצה שהוא ימות. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא הגבר שלי.
"תעזוב אותי! אני רוצה.. אני רוצה לראות אותו! די!" בכיתי והוא הרים אותי והוציא אותי מהחדר.
"לא! לא! תן לי.. תן לי לעבור! תן לי לעבור, אית'ן!"
"די, סקרלט!" הוא נהם והתכווצתי. רעדתי והוא התקרב אליי.
ראשי הסתחרר.
שיתן לי להיכנס, אני רק רוצה לראות אותו.
לחבק אותו.
"תסתכלי עליי."
"לא! אני לא רוצה! תן לי להיכנס!" הרבצתי לחזו ומישהו תפס אותי מאחור בחוזקה והרחיק אותי.
השתוללתי בידיו עד שיצאנו מבית החולים ונכנסנו לרכב.
"תן לי ללכת, קולטון!"
"לא." הוא נהם והתחיל לנסוע במהירות.
הוא נסע בחנייה עוד ועוד.
לקח דקה עד שהבנתי מה הוא עושה, הוא פשוט מסתובב סביב בית החולים.
ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה.
"לא! לא! תפתח את זה, קולטון! אני רק רוצה לראות אותו! בבקשה.." נמאס לי כבר לצעוק. אני רק רוצה לבדוק אם הוא בסדר. להגיד לו שאני אוהבת אותו אם עומד לקרות לו משהו אני רוצה שהוא ידע את זה.
אית'ן נעמד מול הרכב וסימן משהו לקולט.
"את יכולה לצאת, בלי להשתולל, סקרלט."
"לך תזדיין, קולטון! אם קים הייתה זאת ששוכבת שם ומפרפרת אתה היית עושה בדיוק את אותו הדבר."
"כן, רק שלא קים שוכבת שם, אלא החבר האידיוט שלך שחשב שזה כיף לחתוך את עצ-" הוא השתתק שמבטו ננעץ בקים שעומדת ליד אית'ן והוריד את מבטו למפרקי ידיה. "פאק,"
"זה מגיע לכולנו באיזשהו שלב." מלמלתי בשקט ויצאתי מהרכב במהירות.
רצתי למעלה, לא חיכיתי לאף אחד.
התפרצתי לחדר שלו.
כולם הסתירו לי אותו שסיבבו את מבטהם אליי.
"מה? הוא מ..ת?" שאלתי והזזתי את ריס ודומיניק מלפני. התקרבתי אליו יותר ובחנתי אותו, הזזתי את שיערו קצת מפניו.
הוא חיוור כל כך, הוא נראה נורא.
שיערו מבולגן ועיניו עצומות.
הסתובבתי לדומיניק והוא הנהן פעם אחת וכיוון עם ראשו לעברו.
נישקתי את שפתיו בעדינות והצמדתי את מצחי למצחו. "אני אוהבת אותך כל כך, לאונרדו." לחשתי.