His angel [5]

סקרלט (33)

אני מצטערת שאני מעלה רק עכשיו עוד פרק, לא היה לי זמן לפני זה..
הפיסקה האחרונה קשה, במיוחד בגלל המצב, אתן יכולות לדלג על זה אם אתן רוצות, זה לא כ"כ חשוב🫶🏻❤️

——

התעוררתי בידיים של מישהו.
הידיים שלו היו חמימות ונעימות וכשפקחתי את עיניי הוא חייך. "מלאך-"
"איפה היא?!" שאלתי בפאניקה ובחנתי אותו. "איפה מי?"
"איפה ולנטינה, לאונרדו?! איפה היא?!" הוא הוריד אותי ממנו ורצתי לחדר שלה.
בבקשה תהיי שם.
בבקשה תהיי שם.
התחננתי.
שראיתי אותה במיטה שלה נשפתי אוויר בהקלה והרמתי אותה עליי.
לאונרדו בחן אותי ונצמדתי אליו איתה.
הוא נישק את ראשי. "היא יפהפייה," הוא לחש ולקח אותה ממני.
הדמעות נצצו בעיניי ומבטי ננעץ בחגורה שלו.
בלעתי את רוקי ולקחתי ממנו את ולנטינה במהירות.
"סקרלט, אני-" יצאתי מהחדר והגברים בחנו אותי. "לא.. לא, לא." ראשי הסתחרר.
רק קולטון היה בלי חגורה שם.
"לאונר-" עיניי החלו להיעצם.
לא ידעתי אם זה כי אני שוקעת בסיוט, או שאולי אני סתם עייפה. רק ידעתי שנרדמתי, ובפעם הבאה שפקחתי את עיניי הייתי בחדר שלי ושל לאונרדו בבית שלו.
הייתי מחוברת לנוזלים, וכבר לא הייתי עירומה כמו מקודם.
רק מיה וסופיה היו בחדר.
"איפה ולנטינה?" שאלתי וקמתי מהמיטה. "מה?"
"איפה ולנ..טינ..ה, מ..יה?!" צרחתי. "איפה היא?! הוא ל..קח אותה?! הוא עשה לה מ..שהו?"
"מי?"
"מ..אוריצ..יו, ל..אונ..רד..ו.. אני לא יודעת! רק איפה היא?!"
"היא עם לאונרדו, עם אבא שלה, סקרלט. את רוצה שנביא אותה?" הנהנתי וניגבתי את הדמעות שלי. "תביאו אותה עכשיו," לחשתי ולאונרדו נכנס לחדר.
עיניי בערו מדמעות. "שמעתי צרחות, הכל בסדר?" הוא בחן אותי ורצתי לעברו.
לקחתי ממנו את ולנטינה וחזרתי למיטה.
הוא בחן אותי בדאגה ונישקתי את מצחה של ואל. "את בסדר, נסיכה קטנה? הוא לא פגע בך, נכון?" ליטפתי את ידה ולאונרדו בהה בי. "היא הילדה שלי, את באמת חושבת שאני אפגע בה?" נעצתי בו מבט והנהנתי. "אי אפשר לסמ..וך על אף אח..ד יותר," קולי נשבר וסופיה התיישבה לידי וחיבקה אותי. "אל תיגע..י ב..י, בבקשה, זה כואב, סופ..יה." היא בחנה אותי והנהנה.
"אני מ..צטערת," לחשתי לוולנטינה. "על כל מ..ה שקרה,"
קים נכנסה לחדר ומבטי ננעץ בה.
היא נראית שמחה יותר, הרבה יותר, אבל שמבטה ננעץ בי היא מעבירה חתיכת שיער אל מאחורי אוזנה ומסמיקה.
"אני חושבת שאתן צריכות לדבר," מיה אמרה. "זה בסדר אם אקח את ואל? אני אשמור עליה, היא תהיה עם לוקה,"
"לוקה?" שאלתי בבלבול. "הבן של ליליאנה ואיידן," הנהנתי בהבנה. "רק א..ם את מ..בטיח..ה שת..שמ..ר..י על..יה," היא הנהנה וחייכה אליי. "מבטיחה,"
כולם יצאו מהחדר ונשארנו רק אני וקים.
היא בחנה אותי ושיחקה עם אצבעותיה. "אני נישקתי את לאונרדו."
"מה?" שאלתי בבלבול.
"כן.. אבל לא התכוונתי, אני נשבעת שלא. פשוט.. זאת אומרת, היינו על הגג, הוא ואני והסברתי לו מה קרה לי והוא היה כל כך נחמד, סקרלט.. אז בטעות נישקתי אותו. אבל הוא ישר התנגד, אני נשבעת. אל תכעסי אליו, תכעסי עליי."
"זה.. אמ.. בסדר," מלמלתי והעברתי את ידי בשיערי. "כן..?" הנהנתי והיא חייכה וניסתה לחבק אותי, אבל הרחקתי אותה ממני. "אני לא.. אני לא מצליחה לסבול את המגע שלכם, של כולכם," מבטי ננעץ בקולטון, שעומד בכניסה לחדר. אגרופיו קפוצים בצידי גופו וזה נראה שהוא זועם בטירוף. "את נישקת אותו?" קולטון שאל בגיחוך. "קולט-"
"לא.. את-"
"אני מצטערת," לחשה וקמה אליו.
הוא התרחק ממנה ויצאה מהחדר.
"לכי אליו, אני גם ככה הולכת להביא את ולנטינה," היא הנהנה ויצאה מהחדר.
קשה לי קצת ללכת, אבל זה בסדר, אני מניחה..
ירדתי בזהירות במדרגות למטה. הסתכלתי לרצפה.
פחדתי שמישהו יהיה עם חגורה.
כמעט נפלתי ומישהו תפס אותי. "את בסדר?" קולו של לאונרדו נשמע באוזני. "מה קרה?" התרחקתי ממנו והנדתי בראשי. "איפה ולנטינה?"
"עם לוקה וליליאנה, אה.. וגם מיה, היא פשוט הלכה רגע לטוני," הנהנתי.
בחנתי אותו ושפתיי רעדו. "אתה ב..לי ח..ג..ור..ה," גמגמתי ונעצתי מבט בעיניו. "נכון, כי אכפת לי ממך." הנדתי בראשי. "אם היה לך היית מוצא אותי כבר בחודש הראשון." הוא בלע את רוקו וגיחך. "את באמת חושבת שלא ניסיתי."
"אני יודעת שלא ניסית, אתה ויתרת מהר מאוד ונזכרת להתחיל לחפש אותי אחרי חצי שנה שם,"
"אני ניסיתי לחפש אותך. אני הפכתי את כל ניו-יורק בשבילך, בסדר? הם הסתירו אותך ממש טוב," הוא התקרב אליי עד ששפתינו היו כמעט צמודות ודחפתי אותו ממני. "תתרחק ממני!" צרחתי והמשכתי לנסות לדחוף אותו. "תתרחק, לאונרדו! תתרחק ממני! תתרחק, תתרחק," בכיתי והוא נאנח וחיבק אותי. "אל תיגע בי,"
"סקר-"
"די! די! לך מכאן! תתרחק.. אל.." מלמלתי ונפלתי על הרצפה.
הוא ליטף את גב ידי והנדתי בראשי. "תפסיק, בבקשה.." מלמלתי בשקט.
"ממה את מפחדת?" הוא שאל ובחן אותי. "ממך."
"ממני?"
"כן," לחשתי והוא בחן אותי בקפידה. השפלתי את מבטי. "למה?"
נשכתי את שפתיי ובהיתי בו.
הוא באמת רוצה לדעת? באמת מעניין אותו איך אני מרגישה או למה אני ככה?
"אתה יכול להתרחק ממני קצת?" הוא הלך קצת אחורה והמשיך לבחון אותי, עיניו נצצו מדאגה.
"עוד קצת," לחשתי והוא הלך עוד אחורה.
"ליילה.. ליילה זאת לא ליילה והיא חיה, הכל היה הצגה. היא- עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו." קמתי מהרצפה והלכתי לסלון.
ולנטינה שיחקה עם לוקה.. טוב, לא בדיוק איתו, אבל הם היו אחד ליד השני. "אל תיקחי אותה, סקרלט. אני אשמור עליה, לכי תנוחי," לאונרדו לחש והנדתי בראשי.
"אני לא.. אני צריכה.. אני לא אירדם אם היא לא תהיה לידי," הרמתי אותה עליי והיא השמיעה קולות תינוקיים.
לאונרדו לקח אותה ממני והנדתי בראשי.
"די סקרלט, היא הבת שלי גם."
"אבל.. איך אני אדע ש..שאתה לא ת..יפג..ע בה?"
"סקרלט, היא הבת שלי, למה שאפגע בה?" משכתי בכתפיי והוא בחן אותי בדאגה.
הוא התכוון לתפוס בידי אבל הלכתי אחורה כמה צעדים.
"סקרלט." הוא אמר. "למה את מפחדת ממני?"
"אני חושבת שיותר נכון לשאול למה אני לא מפחדת ממך, לאונרדו." הוא הידק את לסתו ועליתי למעלה שהוא אחריי עם ולטינה.
נכנסתי לחדר שלי והוא התיישב לידי במיטה עם ולנטינה.
"בוא נעשה הסכם, אתה לא לוחץ עליי להתקרב אליך, ואני בסוף כל יום אספר לך חלק ממה שקרה שם."
"ואני יוכל להיות עם ואל," בחנתי אותו והנהנתי. "אתה תוכל להיות עם ולנטינה, כן. אבל לא הרבה, אני באמת לא מצליחה להירדם אם אני לא יודעת שהיא בטוחה."
"למה?" משכתי בכתפיי וכיסיתי את עצמי בשמיכה. "תעמוד בהסכם," לחשתי והוא הנהן.

זו הפסקה האחרונה ⬇️ במידה ואתן רואות שזה קשה לכן אני מבקשת שלא תקראו את זה. מקווה שכולכן בסדר ואתן שומרות על עצמן.
מזכירה שאתן יכולות לכתוב לי כאן / בטיקטוק שלי אם אתן רוצות לדבר או לפרוק❤️‍🔥💗

"חתיכת זונה! בואי לכאן!" מאוריציו נהם. "היא בוכה.. היא בוכה, מאוריציו.. היא נולדה רק אתמול, בבקשה.."
"בואי לכאן או שאני אכרות לה את הראש המזוין!" יבבה נפלטה מפי והתקדמתי לעברו.
הוא תפס אותי והשכיב אותי על המיטה.
הוא קרע ממני את החולצה והפך אותי כך שאני שוכבת על הבטן.
הוא הוציא את החגורה שלו מהמכנס.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הן היו רטובות וכך גם כל הפנים שלי, הדמעות מדביקות את שיערי אל פניי.
הוא הרים את החגורה והצליף לגבי.
"כואב לי, אדוני.. תפסיק בבקשה.. זה כואב,"
"תשתקי!" נהם.
שמעתי עוד הפעם את החיכוך באוויר ומיד לאחר מכן את הרעש של החגורה מצליפה אותי.
זה כואב.
זה הכאב הכי חזק שהרגשתי אי פעם.
כואב לי כל כך ואני בוכה.
"סקרלט. אם את לא תשתקי, אני אכרות לילדה שלך את הראש המזוין שלה ואתלה את הראש שלה בתור קישוט." נשכתי את שפתיי ובהיתי בקיר.
הוא פגע בי עם החגורה עוד פעם ועוד פעם. שפתיי רעדו והוא סובב אותי, מבטו ננעץ בעיניי.
הוא חדר לתוכי וצרחתי. לא כי זה כאב, אלא כי נמאס לי לשמוע את ולנטינה צועקת.
רציתי ללכת אליה ולהגן עליה.
"את זונה כל כך טובה, סקרלט." הוא לחש לאוזני.
"הילדה שלך בטח תהיה זונה הרבה יותר, ליום הולדת שנה שלה, היא תקבל מתנה לאבד את-"
"אתה לא תיגע בה!" צרחתי, מבטו הפך זועם. "אתה לא תיגע בה! אתה לא תיגע בה חתיכת אידיוט!" דחפתי אותו ממני ובכיתי. "אתה לא תיגע בה! לא תיגע בה, חתיכת אידיוט. אני שונאת אותך! אני שונאת-" הבכי של ולנטינה התחזק והתכוונתי ללכת לשם אבל הוא תפס אותי מרגלי ונפלתי על הרצפה. "תן לי ללכת אליה! תן לי ללכת אליה!" צרחתי. "אני מתחננת, מאוריציו, אני אעשה הכל.. תן לי ללכת להרגיע אותה,"
"תירגעי."
"אל תגיד לי להירגע!"
"סקרלט-" הנדתי בראשי וניסיתי לפתוח את הדלת.
בעטתי בה עוד ועוד.
אני צריכה אותה, אני רוצה לראות שהיא מוגנת.
מאוריציו זרק אותי על המיטה והצמיד את ראשי אליה, כך שלא יכולתי להסתכל עליו שהוא חדר לתוכי.
הרגשתי חסרת אונים.
רק רציתי להגן על הילדה שלי ולשמור עליה.

——

הפרקים הבאים יהיו קלים יותר, אני מבטיחה💗