Mio, Mio Mio...

Chapter 4🪷

איאן:
היא שיגעה אותי כל היום. המחשבות שלי לא עזבו אותי לשניה. אין שניה שלא חשבתי עליה במהלך היום. החוצפנית הזאת ירקה עליי. פאקינג ירקה עליי. אז כן, התעצבנתי. וכן, אמרתי דברים מתוך כעס. כל היום, לא שמעתי ממנה. אפילו לא תלונה אחת על כך שהיא רעבה, שהיא רוצה לצאת מהחדר... עכשיו אני נכנס לחדר ורואה אותה שרועה על המיטה עם הגב אליי והשמלה הצמודה שהייתה איתה אתמול. ״מיו?״ אני מתקרב אליה ומוריד את ז׳קט החליפה. היא לא מסתובבת ולא זזה. אני הולך לצד השני של המיטה בכדי לראות את פניה, עיניה פקוחות והיא מביטה בנקודה בקיר. אני מתיישב על המיטה ופורם את עניבתי. ״למה את לא עונה לי?״ מתחיל לפתוח את הכפתורים ועדיין לא שומע תשובה ממנה. ״מיו, מה לעזאזל?״ אני מסתובב אליה והיא עדיין בוהה בקיר. אני שולח את ידי לזרועה ומתכוון לנער אותה אבל כשידי נוגעת בה, היא קופצת מהמיטה ונעמדת, מביטה בי עם עיניה האפורות. ״אל תיגע בי!״ היא צורחת וקולה שרוי באימה. מה לעזאזל? ״מיו.. לא אגע בך. תגידי לי מה קרה.״ היא מתרחקת עד שגבה נתקע בקיר. היא מתקרבת לדלת אבל אני לא דואג כי נעלתי אותה כשנכנסתי. היא מנסה לפתוח בעדינות אבל כשהיא לא מצליחה, היא מסתובבת ודופקת על הדלת בהיסטריה. כאילו מישהו שוחט אותה. ״שמישהו יעזור לי!! הוא נעל אותי פה!!!״ אני ממהר אליה ומרחיק אותה מהדלת. ״לא!!״ היא צורחת ונאבקת בי כשאני משכיב אותה בכוח על המיטה. ״רד ממני!״ אני מחזיק את ידיה בחוזקה ומנטרל את פלג גופה התחתון בעזרת רגליי, והיא נאבקת בכל כוחה באחיזתי. ״אני לא אעזוב עד שתירגעי.״ אני מודיע לה. אחרי כמה שניות היא נרגעת ועוצמת את עיניה בחוזקה. דמעות זולגות על לחייה בקצב. אני לא יודע מה לעזאזל קרה פה עכשיו. ״את מוכנה להסביר לי מה קורה?״ היא פוקחת את עיניה בפתאומיות. ״רד ממני.״ היא לא צועקת וצורחת עכשיו. אז אני משחרר את אחיזתי. ״מה לעזאזל קרה פה הרגע מיו?״ היא מסתובבת ומפנה לי את גבה. ״מה השעה?״ היא שואלת בלחש. ״21:30.״ אני עונה והיא שותקת. ״את רוצה משהו לאכול?״ אני שואל בשקט אבל במקום לענות לי היא קמה מהמיטה, ״לאן את הולכת?״ היא לא עונה אז אני קם ותופס את ידה. היא קופאת במקומה, ״כשאני שואל משהו, את עונה לי.״ היא עם הגב אליי אז איני יכול לראות את הבעת פניה. ״לשירותים.״ אני משחרר את ידה והיא נכנסת לחדר השירותים והמקלחת. משהו בה השתנה. היא לוחמנית ומרדנית ועכשיו היא הייתה פשוט... מפוחדת. ילדה קטנה ומפוחדת. אני נשכב במיטה אחרי שפשטתי את חולצתי ושומע את היבבות של מיו מהשירותים. אני נאנח ועוצם את עיניי. אחרי כמה דקות הדלת נפתחת ואני שומע משיכת אף. אני פוקח עין אחת ורואה את מיו בחזייה ותחתונים, מה שישר גורם לי לפעור את עיניי. היא פשוט יפהפייה. ״יש לך חולצה ומכנסיים להביא לי?״ היא שואלת כשהיא משפילה את עיניה לרצפה. אני מכחכח בגרוני, ״כן, אני אביא לך.״ אני מלקק את שפתיי וקם לחדר הארונות. לוקח פיג׳מה שקניתי במיוחד בשבילה. אני מביא לה והיא לוקחת ממני את הפיג׳מה ביד רועדת, ״תודה.״ היא מושכת באפה ולא מיישרת אליי מבט. ולכן, רגע לפני שהיא סוגרת את הדלת אני אוחז בזרועה ומושך אותה מחוץ לשירותים. ״מה קורה לך? מה נסגר?״ היא לא מרימה את מבטה וזה מציק לי. ״תסתכלי עליי כשאני מדבר איתך.״ תוך רגע, עיניה פוגשות את עיניי. ״מה זה היה?״ אני שואל שוב, ״אני לא רוצה לדבר על זה.״ היא לוחשת ושוב משפילה את עיניה. ״את רוצה להתקלח?״ אני שואל את המובן מאליו, אבל מהאופן שהיא מרימה בחדות את ראשה, מסגיר את העובדה שהיא מופתעת. ״אני יכולה?״ אני מכווץ את גבותיי בבלבול. ״כן, רוסו..״ היא מחכה כאילו מחכה שאשחרר אותה. מה לעזאזל? איזה משחק היא משחקת?

מיו:
אני עומדת מתחת למים החמים ששוטפים את כולי. מנקים אותי. אלוהים, היום הזה היה קשה. אבל מחר יום חדש, אני הולכת לחזור לעצמי מחר. אוף, אני פשוט שונאת את זה. זה כבר לא קורה לעתים קרובות, אבל זה עדיין קורה. וכשזה קורה, זה מציף שוב פעם את כל הכאב והזיכרונות הרעים. אני סובלת מפוסט טראומה כבר כמעט 10 שנים. וזה מה שקרה לפני רגע. חוויתי התקף. אני אפילו לא יודעת מה גרם לזה. אני מסיימת להתנגב וללבוש את הפיג׳מה שאיאן הביא לי ויוצאת מהחדר בדיוק כשנטרקת הדלת. ״פאקינג תמצאו אותה, היא חייבת להיות פה איפשהו.. ילדה מזדיינת! היא לא הספיקה להתרחק, תפשטו על כל המתחם!״ אני שומעת צעקות מבחוץ. מה לעזאזל? אני יוצאת למרפסת ומסתכלת מלמעלה על איאן וגבי מדברים. נראה שאיאן מנסה להרגיע את העצבים של גבי. קרה משהו לאנה? אם קרה לה משהו, אני הולכת לעשות להם חיים כל כך קשים, שהם יתחרטו על כך שלקחו אותנו והזיקו לה. לחברה הכי טובה שלי. אני נכנסת פנימה בחזרה ונכנסת למיטה. מתכסה בשמיכה ועוצמת את עיניי. אחרי כמה דקות אני שומעת את פתיחת הדלת ואת איאן צועד פנימה. ״קומי. את חייבת לי כמה הסברים.״ אבל כשאני שומעת את הקול, אני מבינה שלא מדובר באיאן. אלא בגבי. וגבי זועם. אני לא קמה, אז הוא מגיע אליי ומושך את זרועי לישיבה על המיטה. ״מה החברה המטומטמת שלך עושה? היא חושבת שלא יהיו השלכות לכך שהיא ברחה? שתי מטומטמות.״ הוא מושך אותי לעמידה ומוליך אותי במורד המדרגות. בחזרה למרתף. אני בולעת את רוקי.

19.9.2023
21.9.2023