Mio, Mio Mio...

Chapter 27🪷

איאן:
אני יושב על ברכיי ומחזיק את מיו קרוב אל חזי. היא שומעת ומרגישה את פעימות ליבי. היא מתייפחת ואני מרגיש את דמעותיה נספגות בחולצתי. אני מלטף את שערה בעדינות ובידי השנייה מצמיד אותה כמה שיותר אל חזי. היא תופסת בזרועי בשתי ידיה ובוכה לחזי. הבכי שלה שובר את ליבי. אני מתיישב על הישבן ואוחז בגופה, חזק עד כמה שאני יכול. אני מנענע אותה קדימה ואחורה, ״ששש.. אני פה, בייבי.. אני פה.״
הבכי שלה גם לא נפסק אחרי שעה ארוכה. היא פשוט מותשת כל כך, היא נרדמה בזרועותיי לפני כמה דקות. אני שם אותה במיטה, מכסה אותה בעדינות ונושק למצחה. ״אני מצטער, יפה שלי.״ אני מתיישב ליד גופה ומתבונן בה ישנה בשלווה אחרי שנשברה בזרועותיי. אני צריך לפקוח עליה עין בימים הקרובים. שלא תעשה משהו שתתחרט עליו. אני מאבד את תחושת הזמן ואני בודק את השעה רק כשמיו מתעוררת. עוד מעט שש בערב. ״זוז ממני.״ מיו מזדקפת ודוחפת אותי קלות. ״אני מצטער, מיו.. אני באמת-״ היא קוטעת אותי, ״אני רוצה לחזור. אני רוצה לחזור למישיגן.״ אני זועף את פניי, ״מה?״ בודק אם שמעתי נכון, ״אני. רוצה. לחזור. למי-שי-גן.״ היא מדגישה כאילו היא מדברת עם מישהו מפגר. ״את אומרת את זה כי את כועסת.. תני לעצמך זמן לחשוב על הדברים, מיו.. רק לפני יומיים הסכמת להתחתן איתי..״ היא מיישרת את מבטה לעיניי, והמבט שהיה לה בימים הראשונים שבה הייתה אצלי חוזר לעיניה. מבט מרוחק, אטום ומלא שנאה מוצדקת. ״קח. זה לא שווה כלום מבחינתי.״ היא מורידה את הטבעת מהאצבע שלה ומניחה אותה על המיטה. קמה ומתלבשת בזריזות. ״או שאתה מחזיר אותי, או שאני עולה על הטיסה הראשונה שאני מוצאת, ולא אכפת לי לאן.״

מיו:
הוא שותק לכמה שניות וחושב לעצמו, ״אני לא מחזיר אותך. תישארי פה, תחשבי על זה כמה ימים, ובעוד כמה ימים אני אחזור לפה ונדבר על הכל.״ מה? ״לאן אתה הולך?״ הוא מכחכח בגרונו, ״יש לי כמה עסקים לסגור בנאפולי. אני אתעכב שם כמה ימים וביום שישי אחזור לפה.״ הוא משפיל את עיניו, מסתובב ויוצא מבלי להגיד דבר נוסף.

הימים הבאים עוברים לאט כל כך. אני משועממת ואני פשוט מעסיקה את עצמי. איאן נסע, כמו שהבטיח והשאיר אותי פה. חשבתי על מה שקרה, לא השתנתה דעתי. הספקתי גם להתאבל על אנה. כשאני אחזור הביתה אני אדאג לה לקבורה נאותה. כרגע, אני יושבת על המיטה, בוהה באוויר ולא עושה כלום. לא קורה כלום. לא דיברתי עם אף אחד כבר כמה ימים, איבדתי תיאבון, הרזיתי ואיבדתי את צבע הפנים שלי. אם איאן היה רואה אותי עכשיו הוא היה דואג. הוא היה צריך לראות אותי עכשיו, שידאג. שיראה מה חבר שלו גרם. הוא הרג את החברה שלי, הכי טובה. לא התקלחתי כבר יומיים, אני מסריחה וזה מגעיל. אבל פשוט.. אין לי אנרגיה לכלום. אין לי אנרגיה לאכול, לצאת להליכה, לקום בבוקר, להתקלח.. לטפל בעצמי. והכל.. בגללו.
אני שומעת קול נפילה מלמטה ואני אפילו לא הולכת לבדוק. כנראה שאיאן חזר כי יום שישי היום. אני שומעת צעדים שעולים במדרגות ואני נשכבת על המיטה, עם גבי לדלת. הדלת נפתחת ואיאן לא אומר כלום כשהוא מתיישב על המיטה לידי ומלטף את ידי בעדינות. אבל ברגע שידו נוגעת בי אני יודעת שזה לא איאן. אני מסתובבת ואני רואה מישהו, רחב ושרירי, כמעט כמו איאן. אני קמה מהמיטה ומכווצת את ידיי לאגרופים, כאילו שזה מה שיעצור אותו.. הוא צוחק וקם מהמיטה, מסתכל לעברי. ״אל תעשי בעיות ולא אצטרך לפגוע בך.״ אני משחררת את ידיי ומהנהנת לכיוונו. הוא מחייך, מרוצה מתגובתי, הוא מתקדם לכיווני. כשהוא מספיק קרוב אליי אני שולחת אגרוף לאפו ובועטת ברגלו הכי חזק שגופי יכול. הוא מתחיל לקלל אותי ואת אמא שלי בזמן שאני יורדת למטה בריצה, מנסה להגיע לטלפון שלי בשביל להתקשר לאיאן. אבל רגע לפני שאני מצליחה להתקשר, הטלפון נשלף מידי ונזרק על הקיר, נשבר לחתיכות. שיט. נדפקתי.
הוא תופס את עורפי ומטיח את ראשי בשולחן. מכה שגורמת לי להתחיל לראות נקודות שחורות ולאט לאט הולכות ומכסות את כל ראייתי.

ברגע שאני מתעוררת אני נדרכת. ידיי קשורות מאחורי גבי וסרט מסריח ולח מכסה את עיניי. לחיי כואבות, גם מסרט שמתוח מאחורי ראשי ומקשה על דיבורי. אני לא מדברת, לא מסגירה את העובדה שאני ערה. אני מאבדת את תחושת הזמן שלי אבל הדבר הראשון שאני מרגישה זה יד אוחזת בפניי ומרימה אותן מעלה בברוטליות. אני לא אומרת כלום ומחכה. מודעת לכל נגיעה בגופי. האצבעות המגעילות עוברות על שפתיי ולפתע הוא עוזב אותי ופניי נופלות מטה. הוא מוציא לי את הסרט מהפה במשיכה חזקה, מוחץ את לחיי אחת לשנייה בחוזקה ומכאיב לי. אני מושכת את ראשי אחורה ויורקת מבלי לראות לאן. ״אתה מכאיב לי, חתיכת זין!״ אני שומעת צחוק משועשע, ״אלוהים, איזה פאקינג פה מלוכלך יש לך.״ אידיוט מזדיין.

איאן:
כשאני מגיע לדירה, היא שקטה לגמרי. דוממת. ״מיו?״ אני קורא לה ומוריד את המעיל שלי. לא דיברנו מאז שנסעתי, אני מקווה שההפסקה הקטנה הזו עזרה לה. ״מיו?״ אני קורא שוב כשהיא לא עונה. אולי היא ישנה? אני עולה למעלה, אבל החדר ריק. אני מכווץ את גבותיי בבלבול. בודק בשירותים אבל היא גם לא שם. היא בטח יצאה להליכה או לקנות משהו.. אני יורד בחזרה למטה ומחכה שתגיע. השניות הופכות לדקות, הדקות הופכות לשעות ואני מתחיל לדאוג. אני מתקשר אליה ואני שומע רטט שמגיע מְה.. פח? אני פותח את דלת הארון של הפח ומגלה את הטלפון –השבור– של מיו מצלצל ורוטט. אני מוציא את זה מהפח במהירות ובוחן את הטלפון השבור. עולמי נופל עליי. קרה לה משהו.

23.1.2024
27.1.2024