Mio, Mio Mio...

Chapter 22🪷

היא מנשקת אותי נשיקה קצרה אבל אני לא נותן לה, אני מעמיק את הנשיקה עד כמה שאני יכול. ״איאן... אנחנו לא יכולים.. אני מדממת.״ אני מזעיף את פניי ומתנתק ממנה. היא מסתכלת עמוק בעיניי ומזיזה את שיערי שנופל על מצחי. היא ממשיכה ללטף את פניי בעדינות ואני לא רוצה שתפסיק לעולם. האישה הכי יפה בעולם הזה. היא מחייכת אליי חיוך קטן, עוטפת את צווארי בזרועותיה ואני מחזיר לה חיבוק. קובר את פניי בצווארה. נושם אותה עמוק ומנשק את צווארה נשיקות קטנות ועדינות. מנסה להראות לה דרך שפתיי כמה אני מעריך ומעריץ אותה. אני עוצם את עיניי ונושם עמוקות. יש לה ריח טוב כל כך.. ברגעים אינטימיים כאלה אני מבין שאני לא יודע עליה כמעט כלום.. אני מרים אותה אליי ומעלה אותה לחדר השינה, מניח אותה בעדינות על המיטה. ״מה המאכל האהוב עלייך?״ אני שואל ומתחיל לשחק בשערה הכתום. היא מעלה חיוך על פניה היפות, ״מאיפה הבאת את השאלה הזאת עכשיו?״ אני מושך בכתפיי ומחכה לתשובתה. ״הייתי אומרת סושי.. אבל אני חושבת שפיצה מתעלה על סושי..״ היא משעינה את ראשה על חזי, ״אז תני לי להכין לך פה פיצה היום. אני מבטיח שלא תתחרטי.״ היא מהנהנת, ״בסדר.. ומה אתה הכי אוהב לאכול?״ אותך. אבל את זה אני לא אומר.. היא מדממת. שיט. ״אני חושב שניוקי. אני, אמא שלי וקלואי תמיד היינו מכינים ניוקי כשהיינו קטנים.״ היא מחייכת לעצמה חיוך קטן, ״מה החלום שלך?״ היא מושכת בכתפיה ולא עונה, ״נו..״ אני מאיץ בה, ״לא יודעת, אני לא חושבת על זה..״ אני ממשיך להתעסק עם שערה, ״ולך? יש לך חלום?״ אני עוצר את ידי על שערה, ״כן.. אבל את צריכה לספר לי קודם..״ היא מכווצת את גבותיה, ״למה?״
״כי אני שאלתי קודם.״ היא משחקת באצבעותיה, ״פעם.. כשהייתי קטנה רציתי להיות שוטרת.. או דיילת.״ היא מעלה חיוך קטן ועצוב על פניה, ״אז למה וויתרת על זה?״ אני שואל, לא מבין. ״לא יודעת.. אני מניחה שפשוט שכחתי מזה לאט לאט..״ אני מתחיל לקחת קווצות שיער שלה ולעשות מהן צמות דקות וארוכות. ״עכשיו תורך לענות..״ אני מחייך וממשיך בצמה, ״החלום שלי.. חידשתי אותו לא מזמן..״ היא מחכה בסבלנות ומשחקת בבד חולצתה הדקה, ״החלום שלי זה לראות אותך מאושרת, מיו..״ היא מרימה את מבטה אליי, עיניה האפורות מביטות בעיניי בהתרגשות, ״מה זה אומר מבחינתך? לראות אותי מאושרת?״ אני מושך בכתפיי ועולה לי תמונה ברורה בראש. מיו מביטה בחלון בחיוך עם בטן הריונית ואני מחזיק את הבן שלנו על ידיי, מנסה להפסיק את ההשתוללות שלו וצחוקה של מיו ממלא את החדר. היא הולכת להיות מאושרת. גם אם לא ככה, אני לוקח על עצמי לדאוג לאושר שלה. ״מהו אושר מבחינתך?״ אני מחזיר לה בשאלה. ״אני לא יודעת, איאן.. אני לא חושבת על דברים כאלה..״ אני מכווץ את גבותיי, ״אז על מה את כן חושבת?״ היא בולעת את רוקה בכבדות, מסגירה את העובדה שהיא חושבת על דברים רעים. ״כל מיני..״ היא מנסה להתחמק, ״כגון?״ היא מכחכחת בגרונה, ״אני רוצה שתלמד אותי להכין פיצה של איטלקים.. בוא נרד למטה ותלמד אותי.״ אני מבין את הרמז אבל לא פאקינג סיימתי את השיחה הזו. היא תתקיים בהמשך. היא קמה מהמיטה ופורמת במהירות מיומנת את הצמות שהספקתי לעשות לה. ״עם איזו תוספת את אוהבת את הפיצה שלך?״ אני שואל בחיוך וקם אחריה, ״פטריות בדרך כלל..״ אני מהנהן, לוקח את ידה בידי ויורד איתה חזרה למטבח. היא מחייכת בהתלהבות בעודי מסביר לה איך מכינים את הבצק.
״קחי, תנסי..״ אני נותן לה את גוש הבצק שהכנו והיא מתחילה להרחיב בידיה את הבצק. ״אני לא יודעת איך לעשות את זה, איאן.. תעשה את זה אתה!״ היא צוחקת ומעבירה את הבצק בחזרה אל ידיי.
תוך שתי דקות היא כבר מורחת על הבצק רוטב עגבניות שהכנו עכשיו, מפזרת מעל מוצרלה בכמות נדיבה ומעל מוסיפה את הפטריות שחתכה. אני מנשק את ראשה מאחורה, לוקח את מגש הפיצה ומכניס לתנור.

§§§

אני מחניק צחוק כשכל המוצרלה נמתחת לה והיא לא מצליחה להפריד את הביס. אני מגלגל את עיניי ומניד בראשי בשעשוע. ״אני צריך ללמד אותך גם נימוסי שולחן?״ אני שואל בגבה מורמת, ״אל תגזים. מי אוכל פיצה עם סכין ומזלג?!״ היא מצביעה לעברי בבוז ומצחקקת לה. ״אנשים מתורבתים ומנומסים.״ הפעם תורה לגלגל את עיניה. ״אני לא אירופאית כמוך, אדון איאן.. נולדתי וגדלתי באמריקה, אני מכירה שאוכלים פיצה עם הידיים.״ היא מניחה את משולש הפיצה שלה על השולחן ומראה לי את ידיה. מרימה את המשולש בחזרה אל פיה ולוקחת עוד ביס.

מיו:
מי הוא חושב שהוא? מטיף לי על נימוסי השולחן שלי כמו איטלקי, מפונפן, מפונק ומתנשא. איכס. ״תכף תגידי לי שאוכלים באמריקה פיצה עם אננס..״ הוא מתבדח אבל אני לא מבינה את הבדיחה, ״מה רע בפיצה עם אננס?״ הוא פוער את עיניו, ״מה רע בפיצה עם אננס?״ הוא חוזר על שאלתי.. כנראה לבדוק אם שמע נכון. ורק בגלל שאני אוהבת לעצבן אותו אני מהנהנת בחיוך גאה, ״מַא דַאִי, מיו! את באמת שואלת את זה?!״ הבעת פניו מביעה זעזוע עמוק וגועל אמיתי ממה שאמרתי. אני צוחקת עליו, אבל הוא לא צוחק איתי. ״אתם האיטלקים.. אוכל אצלכם זה פשוט דבר קדוש. לא נוגעים, לא משנים.״ הוא בולע חתיכת פיצה במורד גרונו, ״יש לכך סיבה.״

*מה דאי- בחייך!
5.1.2024
7.1.2024