Mio, Mio Mio...

Chapter 24🪷

אני מחפשת אותו בעיניי בין כל האנשים. בזווית עיניי אני רואה את איאן מוציא את אקדחו מהנרתיק, מול כל האנשים. ״איאן, השתגעת?!״ אני מורידה את ידו ומנסה לקחת ממנו את האקדח אבל הוא לא מתייחס אליי. הוא מחפש בעיניו את האדם ונראה אחוז טירוף. לפתע הוא תופס את מפרק ידי ומושך אותי מבין כל האנשים. אני עוקבת אחריו בעיוורון עד שאנחנו יוצאים מִיַם האנשים ואז אני מבינה מה הוא מתכוון לעשות. הוא ממשיך ללכת במהירות כשידי אחוזה בידו ומגיע אל האדם שפונה בדיוק ונכנס לסמטה. אידיוט. איאן עוזב את ידי, תופס את חולצתו מאחורה ומטיח אותו בקיר הלבנים בחוזקה. ״חתיכת מזדיין!!״ הוא תופס את ראשו ומטיח אותו שוב בקיר הלבנים על לבנה בולטת. האיש שולח את ידו למצחו ומסתכל על אצבעותיו שצבועות עכשיו בצבע אדום כהה. איאן דורך את האקדח ויורה ברגלו הימנית ושוב ברגלו השמאלית. האיש צועק ומבקש סליחה באיטלקית אבל זה לא מזיז לאיאן. הוא בתוך בועה משלו עכשיו. ״איאן.. תפסיק.״ הוא מרים את הטלפון שלו ומתקשר למישהו, הוא מדבר באיטלקית ואני מחכה שיסביר לי מה אמר. ״אנשים שלי יבואו לקחת אותו למרתף..״ הוא סוף סוף מסתובב ומביט בעיניי בדאגה. ״את בסדר?״ הוא מלטף את לחיי בעדינות ומסתכל בעיניי, ״אני אהיה..״ אני בולעת את רוקי ומחזירה מבט לעיניו. ״את רוצה שנחזור?״ הוא שואל בהיסוס, אני מנידה בראשי. אני אתגבר על זה. ההטרדה הזו לא תשבור אותי. בשום אופן. אני רק אתחזק מפה. ״יש לי הפתעה בשבילך..״ אני מכווצת את גבותיי, ״בואי נחזור לדירה ואגלה לך.״ עולה על פניי חיוך קטן ואני לא מסוגלת להתאפק, אני מנשקת את שפתיו נשיקה קטנה והוא מעמיק את הנשיקה. ״אני אוהב אותך.״ אני מחייכת על שפתיו, ״אני אוהבת אותך.״ הוא מנשק אותי עוד נשיקה קטנה ואז מתנתק ממני ומרצין. הוא פונה אל האדם ששוכב על הרצפה ומדמם מראשו. מרים את האקדח ומנחית מכה על ראשו עם קת האקדח. הבן אדם מתעלף ישר ואני מסתכלת על איאן, ״מה אתה מתכוון לעשות בו עכשיו?״ הוא מלקק את שפתו התחתונה, ״הנהג שלי בא לקחת אותנו, הוא ישים אותו בבגאז׳ בינתיים, וכשנרד בדירה יטיסו אותו עם כמה שומרים בחזרה לניו יורק.״ אני מבינה רק חצי מדבריו, ״מה יש בניו יורק?״ הוא מכחכח בגרונו ומסתכל סביבנו, בודק שאין אנשים. ״שם אני עושה את כל העסקאות שלי, ואת כל הדברים הלא יפים כל כך. זה נדיר שאני מכניס אנשים למרתף בבית שלנו.״
״אז מה מיוחד בשיין שהוא במרתף בבית
שלנו?״ הוא מחייך, ״עדיין לא הבנת?״ אני מצמצמת את עיניי, ״מה לא הבנתי?״ אני מחזירה בשאלה, הוא לוקח קווצת שיער ומעביר אותה למאחורי אוזני, ״את הולכת להרוג את שיין, מיו.״ לפני שאני מעכלת את מה שאמר מכונית שחורה נעצרת על ידנו בחריקת גלגלים. הוא מחייך כשרואה שאני לא מגיבה, תופס את האדם השוכב לידנו בידו וגורר אותו לבגאז׳.

§§§

איאן:
אנחנו מגיעים לדירה ומיו נכנסת ישר להתקלח. עבר עלינו יום ארוך וקשוח, אני בטוח שהיא גמורה. אני פורק את המזוודות וגולש למחשבות שלי. איך לעזאזל לא שמתי לב שהוא נגע בה? איך הוא נגע בה? מה אני הולך לעשות לו... אפילו אלוהים לא יעזור לו כשאחזור לניו יורק. אני שומע את צעדיה של מיו מאחוריי ומסתובב. היא עומדת מולי, עירומה כביום היוולדה, עם מגבת שעוטפת את שערה הכתום. אני מתקשה לבלוע את רוקי. היא היצור הכי יפה שקיים בכל הפאקינג יקום. ״מתי תגלה לי לאן אנחנו נוסעים?״ היא שואלת ולובשת תחתוני תחרה בצבע לבן תוך כדי. ״את לובשת את זה כדי להתגרות בי?״ היא מושכת בכתפיה בתמימות מזויפת. צבע התחתונים מתאימים לצבע עורה ומשתלבים יפה ביחד. ״זה עובד?״ אני ממהר להנהן וזה מעלה חיוך על פניה. ״יש בחדר הארונות שמלה שתלויה שם. תלבשי אותה ותתארגני, אנחנו גם ככה מאחרים.״ היא מכווצת את גבותיה, ״מאחרים למה?״ אני שותק. ״נו..״ היא מאיצה בי ואני מרוצה מההשפעה שיש לי עליה. ״יש נשף התרמות. אני צריך לפגוש פוליטיקאים שילקקו לי ת׳תחת ונמשיך לשאר הערב שתכננתי.״ היא מחייכת ונכנסת לחדר הארונות להתלבש.
אחרי כמה דקות היא יוצאת והיא פאקינג יפהפייה. לסתי נופלת כשהיא צועדת מחוץ לחדר הארונות בשמלה השחורה שקניתי לה לא מזמן. השמלה ארוכה ונוגעת ברצפה, עם שסע שחושף את רגלה השמאלית הארוכה והחלקה. בחלקה העליון של השמלה יושב מחוך שאוסף את צורת גופה בשלמות, השדיים שלה מציצים מהשמלה, אבל לא יותר מדי, הם אסופים בכתפיות דקות שעוברות על כתפיה. כל השמלה מנצנצת ואני יודע שכל תשומת הלב הערב תהיה עליה. וזה טוב. זה מה שאני רוצה. אני מתכוון להציע לה להתחתן איתי הערב.. מול כולם. ״את.. פשוט..״ אני חסר מילים. אני סורק אותה שוב ושוב, לא מסוגל להפסיק. לא מסוגל להסיט את עיניי מהנס הגלוי הזה שעומד מולי. היא מצחקקת, מתקרבת אליי ונושקת לשפתיי נשיקה קצרה. ״לא סיימתי להתארגן עדיין.״ היא אומרת בעיניים עצומות. ״אז קדימה! למה את מחכה?״ אני מפליק על ישבנה בעדינות והיא מסתובבת אליי בהפתעה. ״אתה תראה מה זה הלילה.״ היא קובעת ונכנסת לשירותים, ממשיכה להתארגן בפנים עוד חצי שעה. אני מסתכל על קופסת הקטיפה השחורה שמחכה על הכרית. בזמן שהיא מתארגנת בשירותים אני מתארגן בחדר. לובש את החליפה שלי ועונד את השעון. מתעסק ומבלגן קצת את שערי עד שאני מרוצה מצורתו ומחכה עוד כמה דקות למיו מחוץ לשירותים. ״אני מוכנה.״ הדלת נפתחת וחושפת בפניי את מיו, המאופרת בצבעים כהים ועגילי חישוק עם פנינים מעטרים את אוזניה. היא עונדת גם צמיד פנינים שמתאים לעגילים. אבל משהו אחד חסר. ״הבאתי לך עוד משהו קטן.״ אני מסתובב לקחת את קופסת הקטיפה השחורה שעל הכרית ומסתובב חזרה אליה.

15.1.2024
16.1.2024