Mio, Mio Mio...

Epilogue🪷

מיו:
נסעתי עם אנני והתאומים לפארק. כמובן הגענו למתקנים לבקשתה של אנני ואני התיישבתי על הספסל מולה, מביטה בה בחיוך משחקת, מטפסת וקופצת. איאן נסע שוב לניו יורק לפני שבועיים, ונשארתי עם אנני והתאומים לבד. ״אמא,
תראי!״ אנני קוראת לי וקופצת ממקום גבוה, ״אנני, תיזהרי, את תקבלי מכה.״ אני צועקת לה בחזרה וזוכה בגלגול עיניים בתגובה. ״אחותכם משוגעת..״ אני פונה לתינוקות הלא מזיקים שנמצאים שכובים בעגלה וחיוך עולה על פניי. וכמובן, בתזמון מושלם אליוט מתחיל לבכות, כנראה בגלל שהוא רעב. אני מרימה אותו לחיקי ומכניסה אותו מתחת לחולצתי כי שכחתי להביא בד לעטוף את עצמי. הוא כמובן ישר מתחיל לינוק ואז אני מרימה את מבטי חזרה לאנני. אני נעמדת בחדות כשאני לא מוצאת אותה בעיניי, ״אנני?״ אני קוראת לה ומתחילה להתקדם עם העגלה למתקנים, ״אנני!״ אני מסתובבת סביבי בבהלה, ״אנני, איפה את?״ אני קוראת לה ועיניי מחפשות אותה בכל פינה. בקצה הפארק אני רואה ואן לבן וגבר מוביל לשם את אנני. את הילדה שלי. את הבת שלי. אני מרימה את טילי על ידיי ורצה לכיוון הואן. אלוהים אדירים. הם כמובן בוכים ואני בוכה יחד איתם, מה עשיתי? ״אנני!״ רגע לפני שאני מגיעה הואן הלבן נוסע משם במהירות. ״אנני!״ אני רצה אחריו עד שאני לא יכולה יותר, דמעות זולגות על לחיי. אני מתקשרת לאיאן והוא לא עונה, ״לעזאזל, תענה!״ אני בוכה בחוזקה באמצע הרחוב, התאומים על ידיי ואני לא יודעת איפה הבת שלי. אני מרגישה חסרת אונים כל כך. ״איאן, תענה.״ אני מתקשרת שוב והטלפון מצלצל כמה פעמים אבל אז יש מענה, ״איאן!״ אני צועקת לו, ״זה גבי. איאן לא יכול לדבר כרגע.״ הדמעות זולגות על לחיי, ״חטפו את אנני. הכניסו אותה לואן לבן ונסעו, בבקשה תגיד לאיאן לחזור ולמצוא אותה, בבקשה, גבי..״ אני מתחננת בבכי, שומעת תזוזות מעבר לקו, ״מה קרה, מיו?״ אני מושכת באפי ומתחילה להסביר לו. ״בבקשה, תחזור..״ אני בוכה לו בטלפון, ״אני מגיע.״

אוקיייייי, רמז לספר שני.. ספר שני, על אנני. וואו וואו וואו, לא יכולה לחכות.

8.4.2024