Mio, Mio Mio...

Chapter 43🪷

איאן:
אני מחכה בחדר ההמתנה בבית החולים, גופי מתוח ודרוך. אני לא מבין איך זה קרה.. היא עשתה את זה לעצמה? אם היא עשתה את זה לעצמה אני לא יודע מה אעשה.. מישהו במדים של רופא יוצא מבין הדלתות ואני נעמד על רגליי כשהוא שואל בקול מי פה בשביל ׳גברת קאלו׳. אלוהים, אני. אני פה. ״גברת קאלו נפצעה קל, זו לא פציעה עמוקה לכן אין צורך בניתוח.״ אני מכווץ את גבותיי, ״אתה יודע ממה זה נגרם?״ הוא מניד בראשו, ״היא תצטרך לנוח בימים הקרובים, ללא מאמץ.״ אני ממהר להנהן לדבריו. ״מה הקשר שלך לגברת קאלו?״ אני מלקק את שפתיי, ״אני בעלה.״ הוא מהנהן, ״אם כך, אתה יכול להיכנס לראות אותה.״ אני ממהר לחצות את המסדרון אחריו עד שאנחנו מגיעים לחדר כלשהו משמאל. ״היא פה.״ הרופא מצביע על הפינה הימנית ושם אני רואה את מיו ישנה ויש חבישה על בטנה. ״היא אמורה להתעורר עוד כמה שעות.״ אני מהנהן ומתיישב בכיסא ליד המיטה. ״מה קרה, רוסו?״ אני מלטף את שערה ואת פניה בעדינות, ״מה קרה, מותק?״ אני מנשק את גב ידה בזהירות. היא לא עונה ולא מגיבה לליטופי ולמילותיי. ״לא בגדתי בך. אני נשבע לך, בחיים לא אבגוד בך.״ אני ממשיך לדבר מבלי לזכות לתגובה.

אחרי כמה שעות קלואי מגיעה יחד עם אנני בידיה. אני ממהר לקחת את התינוקת הקטנה מידיה ומערסל אותה לחזי. ״אני יוצא איתה קצת החוצה, את תישארי עם מיו?״ קלואי מהנהנת, ״תגידי לי ישר אם היא מתעוררת.״ היא מהנהנת שוב ואני יוצא עם אנני. יורד למטה ומתחיל לנסות לדבר גם איתה, זה מה שד"ר בייקר אמרה, לדבר איתה כמה שיותר. יוצא מבית החולים ושם אני שוב פוגש את המחומצנת שגרמה לכל זה. אם אנני לא הייתה על ידיי, הייתי מכניס אותה לבגאז׳ ועושה סיבובים עם האוטו סתם בשביל הפחד שלה. היא מתקדמת אליי ואני הולך לכיוון הנגדי, ״אתה לא תוכל להתעלם מזה, איאן! אני בהיריון, וזה שלך!״ היא צועקת אחריי. אני לא מזכה אותה בתגובה וממשיך ללכת עם אנני. ״האישה הזו מטורללת, נכון?״ אני מהנהן לעצמי בזמן שאני מסתכל בעיניה השחורות והגדולות. ״אני יודע שאת מסכימה איתי, תודה על ההבנה שלך.״ אני נכנס איתה לאוטו ומושיב אותה עליי, וככה מעביר את הזמן איתה. מדבר איתה ועושה לה פרצופים. עד שאני מקבל את שיחת הטלפון שחיכיתי לה מקלואי. אני עונה בזריזות, ״היא התעוררה?״ אני שואל בתקווה ובלחץ, ״לא. אבל הרופאים פה וכדאי שתבוא לשמוע מה הם אומרים.״ אני מנתק ויוצא מהרכב ביחד עם אנני שבדיוק עכשיו מתחילה לבכות, כנראה רעבה. ״אנחנו תכף מגיעים ודודה קלואי תיתן לך בקבוק. ששש, פרגיירה אל תבכי, אני פה.״ אני מנענע אותה בזמן שהיא ממשיכה לצרוח. לעזאזל.
אני מגיע לחדר של מיו ומוצא רופא ושתי אחיות לוקחות ממיו לחצים ודופק. ״מה קורה, דוקטור, היא בסדר?״ אני נותן את אנני לקלואי שיוצאת מהחדר, ״מה הקשר שלך למטופלת?״ הוא שואל וכותב כמה דברים בקלסר שנמצא בידו, ״אני בעלה.״ הוא מהנהן, ״כדאי שתשב.״ אוי לא. זה לא הולך להיות טוב.

מיו:
אני מביטה סביבי ואני לא מזהה את המקום. צפצופים מחרישי אוזניים מהדהדים בחדר. לידיי מחוברים מלא צינורות ואין אף אחד בחדר. אני בבית חולים. הגרון שלי כל כך יבש, בכל פעם שאני בולעת את רוקי אני מרגישה כאילו ניירות זכוכית משייפים לי את הגרון. כואב לי הראש והבטן, כואב לי הכל. מה לעזאזל קורה? ״גברת קאלו?״ אני מרימה את מבטי אל גבר לא מוכר, לובש מדים של בית חולים. ״אני ד"ר פאולר, איך את מרגישה?״ אני מנסה להוציא מפי מילים אבל הקול שלי לא נשמע. אני שולחת את ידי לגרוני בשאלה, ״האם את זוכרת איך הגעת לבית החולים?״ אני מנידה בראשי והוא כותב כל מיני דברים בקלסר שהוא אוחז בידו. ״מים.״ אני מבקשת בלחש והוא ממהר להנהן ותוך כמה שניות נכנסת אחות לחדר עם כוס מים בידה ועוזרת לי ללגום. ״לאט לאט, גברת קאלו.״ היא אומרת וגורמת לי לכווץ את גבותיי, ״אני לא גברת קאלו, כנראה שהתבלבלתם בחדר.״ הרופא מהנהן בהבנה, ״אז מי את אם לא גברת קאלו?״ מה זו השאלה הזאת? בית החולים לא מאורגן כדי לדעת איזה מטופלים נמצאים בתוכו? ״אני מיו. מיו בייקר.״ הוא מהנהן, ״בעוד כמה דקות נחזור לשאול אותך עוד כמה שאלות, גברת בייקר, תנוחי בינתיים.״ אני מהנהנת והם יוצאים מהחדר. נכנס לחדר מישהו גבוה ושרירי, בערך בגילי, עם תינוקת קטנה בידיו. ״התעוררת.״ הוא מתיישב לצידי ונראה מאושר כאילו לא ראה אותי שנים, אבל אני לא מחזירה לו חיוך. אני בוחנת אותו מכף רגל עד ראש ולא אומרת מילה. ״בבקשה, תגידי משהו מיו..״ אני מכווצת את גבותיי, מאיפה הוא מכיר אותי? ״אני לא יודעת מי אתה.״ החיוך והשמחה שלו דועכים לאט לאט, ״את יודעת מי זו התינוקת הזו?״ הוא מצביע בעיניו על התינוקת שבידיו ומבט של תקווה ניצת בעיניו, ״לא.״ ובמילה אחת התקווה שהייתה במבטו התנפצה. הוא מביט בי ברחמים ובעצב עד שהרופאים נכנסים ואז הוא עובר להביט בהם. ״מר קאלו.״ הרופא מהנהן לכיוונו כאות שלום. אלוהים אדירים. הם חשבו בהתחלה שאני גברת קאלו. והוא מר קאלו. האם אני...? האם הוא...? ״גברת בייקר, מר קאלו הוא בעלך. התינוקת שבידיו, שמה אנני והיא הבת שלכם.״ אבל.. ״איך זה הגיוני? אני לא מכירה את האנשים האלה.״ ׳מר קאלו׳ מסיט את מבטו מהרופא ומחזיר את עיניו אליי, ״לאט לאט הזיכרון שלך יחזור, גברת בייקר. בטח כבר בעוד יומיים אנחנו נוכל לשחרר אותך הביתה.״

25.3.2024
30.3.2024
אני חוגגת שנה לתחילת כתיבת הספר🎉🎉