Mio, Mio Mio...

Chapter 52🪷

״פאפא, בוא שב לידי ונתחיל.״ אנני יוצאת מחדרה לבושה בשמלה צהובה ובהירה. ״אני כבר בא.״ הוא אומר ומחזיר את מבטו אליי, עדיין מחכה לתשובתי. ״אנני..״ הוא קורא לה והיא מסתובבת אליו בשאלה, ״את חושבת שאמא שלך אוהבת אותי?״ אנני מעבירה את מבטה אליי ואז מחזירה אותו לאיאן. ואז מתקרבת אליי, מושכת בידי כלפי מטה ואני מתכופפת אליה, ״אמא, את אוהבת את אבא?״ היא שואלת אותי בלחישה חזקה שאני חושבת שאיאן שמע, ״לא החלטתי עדיין. מה את אומרת, כדאי לי לאהוב אותו?״ היא מביטה באיאן בעיניה הגדולות ואז מחזירה את מבטה אליי, מהנהנת בביישנות, ״מה יצא לי מזה?״ אני שואלת אותה ומתיישבת על הרצפה כי כואב לי להתכופף. ״לא יודעת.״ היא אומרת בבלבול, ״יפה. את צריכה לחשוב על זה, אם תהיה לך תשובה טובה לתת לי, אני ואת נעבור לבית של אבא.״ אני אומרת בקול רם ואיאן מכווץ את עיניו, בוחן אותי. ״אני אחשוב על זה.״ אני מחייכת אליה חיוך עדין, ״יש לך 72 שעות לתת לי תשובה טובה.״ אני קורצת לה והיא מהנהנת בחיוך. ״בוא, פאפא.״ אנני מושכת את איאן לסלון ואני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים.

איאן:
אנני מניחה את ראשה על ירכי ומסתכלת בטלוויזיה, מהופנטת מהסרט. אני מהופנט ממשהו אחר, ליתר דיוק במישהי אחרת. בעלת שיער ג׳ינג׳י שמגיע עד הגב התחתון, לבושה בג׳ינס ארוך, חולצה לבנה ושקופה בעלת שרוולים קצרים ומשוחררת. היא מערבבת משהו בסיר וריח טוב וביתי מתחיל להתפשט בדירה. ״פאפא, אתה רואה זה פלין, אמא אמרה לי שאתה לא ידעת מי זה.״ אנני אומרת וגורמת לי להביט ישר לטלוויזיה. רואה דמות מצוירת, גברית. אוי, אלוהים. ״פרגיירה, את אוהבת אותו?״ אני מצביע על הטלוויזיה והיא מרימה את מבטה אליי, ״כן, הוא הוציא את רפונזל מהמגדל.״ אני לוקח את השלט ועוצר את הסרט, ״אסור לך לאהוב בנים עד גיל 18.״ אני אומר ברצינות לתוך עיניה והיא צוחקת, ״פאפא, אתה מצחיק. יש לי חברים בנים.״ אני מעביר את מבטי למיו בחומרה, רואה אותה מצחקקת במטבח בזמן שהיא מוסיפה תבלינים לסיר שעל הכיריים. ״אה, זה מצחיק אותך?״ כשהיא מבינה שנתפסה צחוק מתגלגל יוצא מפיה, ״איאן, תן לילדה ליהנות מחיים תמימים.״ אני קם מהספה ומתקדם לעברה, ״את רצינית? אני זוכר שכבר ניהלנו את השיחה הזאת. אני אמרתי לך שהיא תביא לי בנים הביתה בגיל שנתיים. נכון או
לא?״ היא מרימה את גבותיה בספקנות, ״איאן-״ אני קוטע אותה, ״אמרתי או לא?״ אני שואל שוב בחומרה, ״אמרת. אבל מה אתה רוצה מהילדה?״ אני מצמצם את עיניי, ״אני רוצה ילדה לסבית כי היא תביא לי צרות, מיו.״ אני שומע את צחוקה של אנני מהסלון, ״מה זה לסבית, פאפא? למה שאביא לך צרות?״ אני מניד בראשי ביאוש. ״אתה רוצה לעזור לי לחתוך סלט?״ היא מצביעה לי על קרש חיתוך וירקות שהיא כבר הוציאה ושטפה, ״איפה יש סכין?״ אני שואל אותה, ״במגירה הימנית.״ אני מוציא סכין ומתחיל לחתוך סלט דק. ״אני יכולה לעזור לכם?״ אנני מגיעה אחרי כמה דקות, ״כן, בואי.״ מיו מרימה אותה ומושיבה אותה על הדלפק, ״תשפכי את זה לתוך הסיר.״ היא מגישה לה קערה קטנה, ״תיזהרי, הסיר רותח.״ אני ממשיך בעיסוקי עד שאני שומע צרחה של אנני והבכי לא מאחר להגיע. מיו פועלת במהירות ושוטפת את ידה במים קרים, ״איאן, אתה יכול להביא קרח מהמקפיא?״ אני ממהר למקפיא ומחפש קרח אבל אין. ״אין קרח, מיו.״ היא מסננת קללה שאני כמעט לא שומע, ״אז תוכל לבדוק אם יש אלוורה במקרר? זה אמור להיות על המדף הראשון.״ אני פותח את המקרר ומחפש בלחץ, ״יש.״ אני מוציא את השפופרת הקטנה ומביא למיו. ״ששש, אנני, אני יודעת שזה כואב אבל אני ואבא עוזרים לך, בסדר?״ אנני לא מפסיקה לבכות. מיו מושיבה אותה על כיסא ולוקחת את ידה, שמה לה קצת מהאלוורה על אזור נפוח ואדום. נושפת על האזור בעדינות, ״זה יותר טוב?״ אנני מהנהנת אבל עדיין בוכה. מיו מחבקת אותה ומלטפת את שיערה בעדינות, ״את רוצה לטעום מהריזוטו שהכנתי?״ מיו מנסה להסיח את דעתה של אנני מהכאב. היא מהנהנת בדמעות ומנגבת אותן, ״הנה.״ מיו לוקחת כף, לוקחת קצת מהאורז הדביק ונושפת עליו שיתקרר. מקרבת את שפתיה ובודקת את הטמפרטורה, ״בואי.״ אנני פותחת את פיה ומיו מחליקה את הכף לבפנים, זה כבר מרגיע את היבבות והבכי. ״מה את אומרת?״ אנני ממשיכה ללעוס עוד קצת ואז מרימה את אגודלה, מסמנת למיו שטעים לה. ״להגיש לך קצת?״ היא מהנהנת ומיו לוקחת את צלחת הפלסטיק הסגולה, מוזגת קצת ומשטחת בעזרת הכף את האורז, עוזרת לו להתקרר יותר מהר. ״זה חם, אז תחכי קצת. תעשי פו.״ אנני מצייתת לה ומתחילה לנשוף על המנה, ״אתה רוצה לטעום?״ מיו שואלת ומביטה לעברי. אני מחייך ומהנהן, ״אני אשמח, רוסו.״ היא מעלה קצת על הכף ומגישה לפי, ״לי את לא עושה פו?״ אני שואל, מתגרה בה ומרוויח גלגול עיניים. אני מגחך ואוכל מהכף את האורז, ״מה האיטלקי המדופלם אומר?״ אני מחייך ובולע, ״אני אומר שהשתפרת בבישול, אבל אף אחד לא יכול לעקוף את הריזוטו של לוצ׳יה.״ מיו מצחקקת ומסתובבת חזרה אל הכיריים, ״מה איתן? עם קלואי ולוצ׳יה?״ היא שואלת בזמן שמוזגת לצלחת שלי ולצלחת שלה, ״בסדר, נראה לי. לא ראיתי אותן הרבה זמן.״ היא מכווצת את גבותיה, ״למה לא?״ אני נושם עמוק, ״אספר לך יותר מאוחר.״ היא מתיישבת בשולחן האוכל ומתחילה לאכול. ״בתיאבון.״ אני אומר לה והיא מחייכת אליי, מעבירה את מבטה לאנני שעסוקה גם היא בלאכול, כנראה הייתה רעבה. ושוב, אני מוצא את עצמי מחייך מהסיטואציה. אני מרגיש שחזרתי הביתה. הביתה עם אשתי והבת שלנו.

6.4.2024
7.4.2024