Mio, Mio Mio...

Chapter 48🪷

מיו:
אני מתעוררת מההלם שלי ופוסעת בעקבותיו של איאן שנעצר בפתאומיות באמצע הדירה. ראשו מופנה לסלון ואני מתקרבת כדי לגלות שהוא יצר קשר עין עם אנני. ״פרגיירה.. איך גדלת, יפה קטנה שלי..״ הוא כורע על ברכיו כדי להקטין את גופו, ״איאן, אני לא חושבת שזה רעיון טוב.״ הוא מסיט את ראשו לכיווני ומבטו משתנה מרך ואדיב לנוקשה ושונא. אני מחניקה יבבה שמאיימת לצאת מפי. בחיים לא חשבתי שיסתכל עליי כך. אפילו כשרק הכרנו הוא לא היה מסתכל עליי כך. ״אני אדבר איתך יותר מאוחר.״ אני בולעת את רוקי במאמץ, ״אמא, מי זה?״ אני מעלה על פניי חיוך בשביל אנני, ״את זוכרת ששאלת אותי על אבא שלך?״ אני שואלת אותה והיא מהנהנת, ״אז לאבא שלך, קוראים איאן. והוא הגיע לבקר אותנו מהעבודה.״ היא מעבירה את מבטו לאיאן וקמה מהספה, מתהלכת לכיוונו. ״אתה יכול לבוא לבקר אותנו לעיתים קרובות יותר? זה לא כיף לי שכל האבאים לוקחים את הילדים שלהם מהגן ואצלי רק אמא באה לאסוף אותי.״ היא אומרת בתמימות טהורה והוא מהנהן אליה בחיוך, ״אני מבטיח שאבוא מחר לאסוף אותך מהגן, אבל בתנאי אחד.״ היא מביטה בעיניו ומחכה שימשיך לדבר, ״אני צריך שתיתני לי חיבוק עכשיו, בסדר?״ אנני מחייכת אליו חיוך ביישני ועוטפת את צווארו של איאן בזרועותיה הקטנות. איאן מחזיר לה חיבוק והם נשארים כך כמה שניות. ״אתה רוצה לצפות איתי בסרט לפני השינה?״ אנני מניחה את ידיה הקטנות על לחייו של איאן והוא נראה כאילו מאוהב בה. ״כמובן.״ היא לוקחת ומושכת בידו לכיוון הספה, מושיבה אותו עליה ומתיישבת לצידו. ״התחלת לראות בלעדיי?״ הוא שואל ומזייף טון נעלב. היא לא עונה ומפעילה את הסרט חזרה, ״אתה מכיר את הסרט?״ איאן מניד בראשו, ״מה?! טוב אז צריך לשאול את אמא אם היא מסכימה שנראה מההתחלה.״ היא מעבירה את מבטה אליי בשאלה, ״אולי אבא ישכיב אותך לישון, ומחר כשהוא יבוא לאסוף אותך מהגן, תוכלי לראות איתו את הסרט מההתחלה עד הסוף. איך זה נשמע לך?״ היא מחשבת לרגע את היתרונות והחסרונות בעסקה שהצעתי לה,   ״בסדר. בוא אחריי, תראה איזה חדר יפה יש לי!״ אנני מושכת בידו של איאן עד שהם נכנסים לחדר שלה. יוצא מפי אוויר שלא ידעתי שאני שומרת בתוכי. דפיקה בדלת מקפיצה אותי בבהלה והפעם אני מסתכלת בעינית לפני שאני פותחת. ״דניאל.״ הוא מכווץ את גבותיו, ״הכל בסדר?״ הוא שואל ואני ממהרת להנהן, מגישה לו את תיק העבודה שלו. ״כן, זה מה ששכחתי. רציתי שנקבע לאכול ארוחת ערב בסוף השבוע אולי? אם מתאים לך, כמובן.״ אני מהנהנת בחיוב, ״סוף השבוע נשמע מעולה.״ אני מחרטטת ומקווה שילך מפה כבר. ״אז נתראה.״ אני מהנהנת הנהון אחד, ״נתראה.״ הוא מסתובב, הולך ואני סוגרת ונועלת את הדלת. הולכת אל מאחורי הדלת של אנני ומקשיבה לשיחה שלה ושל איאן. ״אז איך לקרוא לך?״ היא שואלת בבלבול. ״איך שאת מרגישה.״ יש כמה שניות של שקט, ״אמא אמרה לי שאתה איטלקי. באיטליה אומרים פאפא?״ אני לא שומעת את תשובתו אבל הוא כנראה מהנהן, ״אז אני יכולה לקרוא לך פאפא, נכון?״
״אני אשמח שתקראי לי פאפא. אבל אני חושב שזה הזמן ללכת לישון.״ אני שומעת את הפיהוק שלה אל מחוץ לחדר, ״לילה טוב, פאפא.״ יש שקט לכמה רגעים לפני שאיאן עונה, ״לילה טוב, פרגיירה.״ הוא נשאר שם בשקט עוד כמה דקות ואני מתחילה להתהלך בחלל הקטן בלחץ. מה הוא יעשה? הוא ייקח ממני את אנני? אהרוג אותו אם כן, ואולי גם את עצמי. הוא יענה אותי ויהרוג אותי כעונש על כך שברחתי? צמרמורת עוברת במורד גופי כשעולה תמונה בראשי כשאיאן מענה אותי במרתף לצד שיין. אלוהים אדירים. ״מיו.״ אני מסתובבת לקולו, ״תתפשטי ותיכנסי למיטה. אני כבר מגיע.״ אני לא מגיבה אבל ממהרת לחדר לעשות כפי שביקש, לפי טון קולו ממש לא כדאי לי להמרות את פיו עכשיו. אני מתפשטת ונכנסת למיטה, מחכה שיגיע. וכעבור כמה דקות מורטות עצבים הוא באמת הגיע. הדלת חורקת וגופי דרוך כל כך שאני מוכנה להישבע שרק אם ייגע בי תיפלט מפי צרחה מפוחדת. ״תירגעי, לא אפגע בך.״ אני שומעת את נקישת חגורתו, ״בינתיים.״ הוא מוסיף ואני מייבבת. הוא נכנס למיטה מאחוריי, ומכיוון שהמיטה היא מיטת יחיד הוא צריך להיצמד אליי. אני מתכוונת להסתובב אליו אבל הוא עוצר אותי, ״פנים לקיר.״ אני מסתובבת חזרה, ״תעצמי עיניים ותלכי לישון. אני אעיר אותך בבוקר ונדבר על הכל מחר.״ דמעות שקטות ומבועתות זולגות על לחיי, ״אני לא מצליחה להירדם.״ אני לוחשת אחרי כמה דקות, יודעת שהוא עוד לא ישן. ״מה יעזור לך?״ הוא שואל, ״להסתובב אליך.״ אני עונה חלושות, ״בסדר.״ הוא מתרחק ממני מעט כדי לתת לי מרחב להסתובב. הוא מביט בפניי ומוחה את דמעותיי בעדינות, ״אל תבכי. אני לא כאן כדי לפגוע בך, למרות שאני מאוד מאוד כועס עלייך.״ אני מהנהנת והוא מפתיע אותי ומחבק את גופי אליו, ״אני עדיין אוהב אותך, רוסו.״ דמעותיי ממשיכות לנזול במורד לחיי ונספגות בחזהו החשוף והחמים. ״ששש, תירגעי..״ הוא מלטף את שיערי בעדינות ולאט לאט אני באמת נרגעת ונופלת לשינה עמוקה בזרועותיו.

״אמא, פאפא לוקח אותי לגן.״ אני מתעוררת מלחישתה של אנני אבל אני לא מספיקה לענות והיא הולכת. כנראה דמיינתי. אני עוצמת את עיניי וחוזרת לישון עד שהשעון המעורר יעיר אותי.
אני מתעוררת מליטוף עדין שעובר על פניי, על שיערי ועל זרועותיי. ליטוף שנועד להעיר אותי. ״רוסו, קומי, כבר בוקר..״ אני מכווצת את גבותיי ונזכרת באירועי אמש. איאן. אני פוקחת את עיניי במידיות והוא מחייך אליי, אבל אני לא בטוחה אם זה חיוך טוב או לא. ״הכנתי לך ארוחת בוקר.״ אני משפשפת את עיניי בעייפות, ״מה השעה?״ אני ממלמלת ומפהקת בעייפות, ״עוד מעט תשע.״ הוא נושק בעדינות לצד פניי, אני מתעוררת בבהלה. ״שיט! לא לקחתי את אנני.״ אני קמה מהמיטה ומתחילה להתלבש במהירות, ״כבר לקחתי אותה, זה בסדר.״ אני מכווצת את גבותיי, ״איך אתה יודע איפה הגן שלה?״

4.4.2024
5.4.2024
שבת שלום🕊️