Mio, Mio Mio...

Chapter 53🪷

מיו:
״אתה ישן על הספה היום.״ אני מודיעה לאיאן. ״למה?״ הוא באמת שואל? ״ככה, כי זה מה שאמרתי.״ אני זורקת אליו כרית והוא תופס אותה. אנני כבר ישנה, ואני מתכוונת להיכנס למקלחת ולישון, אין לי שום כוונה להישאר ערה ביחד עם איאן. ״רצית לדעת מה קרה איתי בשנתיים האלה.״ אני משקרת לעצמי שאני לא רוצה לדעת ולא אכפת לי, אבל אכפת לי, לעזאזל. ממש אכפת לי. כנראה שהוא רואה על הבעת פניי משהו כי הוא מתיישב על הספה ומפנה לי מקום לידו. ״אני אעמוד, תודה.״ הוא מושך בכתפיו, ״תשאלי שאלות ואענה.״ הוא מציע. אני מנידה בראשי, ״אם אתה רוצה לדבר על זה, תעשה את זה לבד, אני לא הולכת לעזור לך הפעם.״ אני אומרת ומתכוונת להיכנס להתקלח, אבל רגע לפני, אני שומעת את קולו, ״ניסיתי להתאבד.״ אני מסתובבת בחדות ומביטה בעיניו, ״מה?״ אני שואלת בזעזוע, והוא.. הוא מהנהן. הוא לא משקר לי. הוא לא אומר לי סתם. ״למה? מתי? איך?״ מבלי לשים לב אני מתיישבת על הספה לצידו ותחושת רחמים וחרטה עולה בי. ״כשגיליתי שברחת, דיברתי עם גבי בטלפון. פתחתי את הכספת וראיתי שכל הכסף המזומן נעלם. כיוונתי אקדח לראש והייתי יורה אם גבי לא היה עוצר אותי.״ הוא משפיל את מבטו מטה, כאילו מובך מהעובדה שסיפר לי, ובכל זאת ממשיך, ״הוא סימם אותי ואיבדתי הכרה, התעוררתי כשהייתי קשור למיטה. הוא הביא לי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מה שלא תרצי. במשך שנתיים הייתי קשור למיטה שלנו, בחדר שלנו, זה שבר אותי לגמרי.״ הוא מרים את מבטו אליי, ״גבי היה מגיע אליי פעם בשבוע ומספר לי על ענייני המאפיה, אבל כל פעם שהיה מגיע הייתי שואל אותו אם מצא אתכן. בסופו של דבר השתחררתי, והנה אני פה.״ הוא בולע את רוקו ומנגב את דמעותיי שלא שמתי לב שירדו. ״אני מצטערת על מה שעברת, ושלא הייתי שם בשבילך כשהיית צריך אותי.״ הוא מתכוון להגיד משהו אבל אני מקדימה אותו, ״אבל.. זה לא תירוץ. זה לא תירוץ למעשים שלך מהרגע שהגעת לפה, ועוד לפני, כששכבת עם מישהי אחרת. ואני באמת לא יודעת איך היחסים שלנו ימשיכו, אני לא רואה את זה קורה.״ אני מודה בפניו בדמעות. ״תשחרר אותי, איאן. תן לי לחיות את חיי..״ הוא מושך אותי לחיבוק, ״אשחרר אותך, אבל לא אשחרר את אנני. אנני היא גם הבת שלי, אני רוצה לראות אותה, להכיר אותה.״ אני מהנהנת על כתפו, ״אתה מבטיח שתשחרר?״ הוא מהנהן.

§§§

וחלפו שלוש שנים. שלוש שנים עברו במהירות. אני ואיאן החלטנו שההסדר עם אנני יהיה חצי שבוע אצלי וחצי אצלו. נפרדנו כידידים, אפשר לומר... אני במערכת יחסים עם דניאל כבר במשך כמעט שלוש שנים. אבל כשרק הכרתי אותו, לא ידעתי מי הוא. בחיים לא חשבתי שאגיע לסיטואציה הזו. נפלטת מפי גניחת כאב כשהוא מטיח את ידי בשולחן שוב ושוב עד שהסכין שאחזתי נשמטת מידי. הוא משליך אותי על השולחן והעציץ שהיה עליו נופל והאגרטל נשבר. שיט, אני מקווה שאנני לא תתעורר. ״דניאל, אנני ישנה.״ אני לוחשת לו, בתקווה שיפסיק כדי שלא תראה אבל הבעת פניו מסמנת לי שלא אכפת לו. לא אכפת לו מכלום. הוא מתקרב ומטיח אותי בקיר בחוזקה. ״אמא?״ לעזאזל. ״אנני, תחזרי לישון. לכי למיטה.״ אני לא רואה אותה כי דניאל מסתיר לי אותה בגופו, הוא אפילו לא מסתובב אליה. אני שומעת צעדים ומודה לאלוהים שהקשיבה לי. ״את חתיכת זונה מטונפת שעושה מה שמתחשק לה, אני לא ארשה את זה.״ איך הגענו לסיטואציה הזאת, אתם שואלים? בהתחלה הוא היה נהדר, נפלא עם אנני ואיתי. הוא היה מבשל, אופה ביחד עם אנני, צופה איתה בסרטים שלה, הוא היה מדהים. ואז איאן בא לביקור בחג המולד הראשון שלו יחד עם אנני. הוא כנראה אמר משהו ודניאל לא היה מסוגל להביט בי. שאלתי את איאן, הוא אמר שלא החליף איתו מילה מלבד שלום כשנכנס. אני לא יודעת אבל משהו התהפך בדניאל מאז הערב הזה. הוא הפך לאגרסיבי ואלים. בהתחלה הוא היה מאשים אותי, היה מחבק ומנשק אותי ואומר לי משפטים כמו: ״את יודעת שאני לא רוצה לעשות לך את זה.״ ו- ״את דורשת את זה, את מבקשת את זה.״ משפטים שבעל מכה יגיד. וזה מה שהוא, רק שלמזלי הרב, פעלתי בחוכמה ולא התחתנתי איתו. ״לא עשיתי כלום, דניאל, מספיק.״ אני לא צועקת כי אנני בחדר ליד. אני לא רוצה שהיא תראה או תשמע את מה שקורה מחוץ למיטה. ״חתיכת זונה מפגרת.״ הוא סוטר לי ואני נופלת על הרצפה מעוצמת המכה.

איאן:
אני צופה עם אנני בסרט רפונזל. זה הפך לשגרה. שגרה טובה. אני לוקח אותה לגן בבוקר, עובד עד שהיא חוזרת אחר הצהריים, מחזיר אותה, יוצא איתה לסיבוב ביער, אנחנו חוזרים חזרה, אני מתחיל להכין את ארוחת הערב בזמן שהיא מתקלחת ואנחנו יושבים לאכול יחד מול הסרט. ״פאפא, למה פלין לא חתך את השיער של רפונזל ארוך יותר?״ היא שואלת אותי, ״אני לא יודע. אולי הוא מיהר.״ אני מציע, היא מהנהנת ומפהקת. ״אני חושבת שאני אלך לישון, אני עייפה, פאפא..״ אני מהנהן ועוצר את הסרט, עולה ביחד איתה לחדר השינה.

״פאפא?״ אני פוקח את עיניי בעייפות, רואה את אנני עומדת לצידי ומנסה להעיר אותי. ״מה קרה, פרגיירה? למה את ערה בשעה כזאת?״ דמעות זולגות על לחייה ואני ממהר לעטוף אותה בזרועותיי ולנסות להרגיע אותה. ״ששש, היי, אני פה. תסבירי לי בבקשה מה קרה, אנני.״ היא מתרחקת מהחיבוק, ״זאת אמא.״ אני מכווץ את גבותיי, ״חלמת חלום רע על אמא?״ היא מנידה בראשה, ״הוא מרביץ לה, פאפא. אני ראיתי.״ היא אומרת בלחישה אבל המשפט הזה מהדהד בראשי כאילו הטיחו בי ברזל. אני מלטף את שערה בעדינות, ״מי מרביץ לה?״ אני מנשק את מצחה, מנסה להרגיע אותה אבל היא מייבבת ומתייפחת בבכי. ואני מבין אותה. ״דניאל.״ היא עונה בקול חלש ושוב משתנקת בבכי. ״את יכולה לחזור לישון?״ אני שואל בעדינות, מסווה את הזעם שלי. היא חושבת לכמה שניות ואז מנידה בראשה וזה ממש לא טוב לי. ״את רוצה לישון במיטה הגדולה של אבא?״ אני מנסה לשחד אותה. היא מנגבת את הדמעות ומהנהנת, נשכבת לצידי. אחרי כמה דקות היא נרדמת ואני מתקשר לקלואי שתבוא להיות איתה עד שאחזור.

7.4.2024