בנינו

פרק 12-גמילה

קמתי בבוקר,ליום שבת האהוב.
המסיבה אתמול לא הייתה משהו בכלל,האמת שלא כל כך הצלחתי להנות.גם כי כולם היו שיכורים וזה די שיעמם אותי וגם כי...כי הראש שלי לא הפסיק לחשוב על כל מה שקרה עם אבא שלי.הרגשתי כל כך מתוסכלת,מבולבלת ובעיקר מפוחדת.
למה זה מגיע לי??באמת למה זה מגיע לי?לא מגיע לי קצת יותר?
המחשבות הטריפו לי את השכל.
הצצתי מהחלון וראיתי את כל הרחוב מחוסה בצבע לבן,השלג לא הפסיק לרדת והקור בחוץ היה נוראי.ירדתי למטבח,בתקווה שאבא שלי יצא מהבית והוא לא יהיה כאן..אך לא עזרה לי התקווה הזאת והוא כן היה כאן.מצאתי אותו יושב על כיסא במטבח והיה נראה שקוע במחשבות.
"בוקר טוב"הוא אמר ואני רק הבטתי בו מבלי להגיד מילה"אני כל כך מצטער אנה"הוא קם לעברי אך נרתעתי ממנו וצעדתי צעד אחורה,הרגשתי מפוחדת.
"אני מבין שאת מפחדת...אין לך מושג כמה כאב יש לי בלב ובנפש אנה"הוא אמר והעיניים שלו נצצו,היה נראה כאילו הוא עומד לבכות.בחיים לא ראיתי אותו ככה.
"כל כך קשה לי לחיות בידיעה שהרגתי את האשה שהכי אהבתי בעולם...ואת הבת הבכורה שלי"הייתי בהלם שהוא דיבר על כך,מעולם לא דיברנו על זה."ולחשוב שכמעט עשיתי את אותו הדבר לך.."הוא אמר ודמעה זלגה לו על הלחי,וכך גם לי.
"החלטתי לטפל בעצמי אנה"הוא אמר אחרי מספר שניות של שתיקה
"למה אתה מתכוון?"לא הבנתי כל כך
"אני מתכוון ללכת למכון גמילה,גמילה מכל החרא הזה"הוא אמר ונאנח.לא ידעתי מה לחשוב,מצד אחד אני אמורה לשמוח שהוא קיבל החלטה כזאת,שהוא ישתקם ואז אולי..אולי תהיה לי משפחה נורמלית בסופו של דבר.אבל מצד שני...להיות פה לבד?ככה הוא משאיר אותי לבד?אני עוד לא בת 18 אני לא כל כך יודעת איך להסתדר שאני לגמרי לבד."אני שמחה"אמרתי באדישות מבלי להראות לו שמחה כלשהי,באמת לא ידעתי איך אני אמורה להרגיש לעזאזל.