בנינו

פרק 25-עולמי נחרב

טיפות הגשם שירדו בחוץ העירו אותי משנתי.
אהבתי את הריח הזה של החורף כל כך.
קמתי מהמיטה תוך כדי ששיפשתי את העיניים והלכתי הישר לחדר אמבטיה.שטפתי פנים וצחצחתי שיניים,לאחר מכן התלבשתי וירדתי למטבח.הופתעתי לראות את אבא עומד במטבח"יש לך זמן לשבת לאכול איתי?"הוא שאל כשהוריד ממחבת את שתי החביתות שהכין ושם אותם בצלחת על יד הירקות שחתך.זה היה כל כך לא רגיל...לא רגיל בכלל.המראה של אבא שלי עומד במטבח ומבשל...ואו,זה לא קרה בחיים.
אהבתי את זה,אהבתי את השינוי החדש שנוצר לי בחיים.עכשיו יש לי אבא.

*************
"ויש גם מבחן בספרות בעוד כמה ימים,ומחר המבחן בהיסטוריה מה עושים עם הלחץ המטופש הזה?אוף"פילאר נאנחה שישבנו בקפיטריה ודיברנו תוך כדי שאכלנו."תתארו לכן איזה כיף יהיה לסיים את הלימודים,וללכת לקולג' ולמצוא שם איזה בעל חתיך"אלכס אמרה וציחקקנו.
חיכיתי כבר שיסתיימו הלימודים האלה באמת,לסיים עם כל החרא הזה ולהתחיל את החיים האמיתיים.

"אני כבר באה בנות"אמרתי וקמתי מהשולחן כשראיתי את אדם נכנס לקפיטריה,מבלי להסתכל עליי אפילו."מאמי"קפצתי עליו וחיבקתי אותו חזק.אני נמצאת עכשיו בתקופה הכי מאושרת בחיים שלי ללא ספק..גם הקשר עם אדם במצב הכי טוב שיש וגם כל מה שקורה עם אבא שלי...אני ללא ספק מאושרת.
לא כל כך יצא לי לספר לאדם את כל מה שקרה עם אבא שלי,הוא תמך בי הכי הרבה שאפשר בכל התקופה הזאת,הוא גם דאג לי ולמצב הזה נורא..השתוקקתי לספר לו כבר.
"מה קורה?"הוא שאל והיה נראה אדיש מידי וחייך חצי חיוך שהיה נראה מאולץ.
"בסדר...אתה לא שואל איך היה עם אבא שלי?"שאלתי מעט מאוכזבת,ציפיתי ממנו ליותר התעניינות בנושא הזה.
"איך היה באמת?"הוא שאל אך זה היה נראה מאולץ מידי,מה שגרם לי להתאכזב ממנו יותר."היה מעולה"עניתי בייבוש והוא חייך חיוך קטן ומאולץ על השפתיים."אני שמח"הוא אמר מבלי להסתכל לי בעיניים.מה עובר עליו?זאת לא התנהגות שמתאימה לו.
"אתה בסדר?"שאלתי וליטפתי את הפנים שלו אך הוא רק הינהן ולא אמר
כלום."בטוח?"שאלתי כדי להיות בטוחה"סתם...כואב לי קצת הראש,זה הכל"הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים והתקדם לעבר הקיוסק על מנת לקנות אוכל.
-נקודת מבט של אדם-
***פלאשבק***
"אז מה אתה רוצה להגיד לי ד"ר??שאני חולה?אני לא מבין אותך לכל הרוחות תדבר ברור!!!"התעצבנתי ואימי ניסתה להרגיע אותי אך היא בעצמה הייתה נסערת.הרגשתי את הלב שלי דופק בטירוף ואת הדם שלי רק הולך ומתחמם.היה לי חם כל כך ואפילו התחלתי להזיע.פחדתי,פעם ראשונה בחיים שאני עומד מול הפחד הכי נורא בחיי.אני זוכר שאחותי חלתה במחלה הזאת,הסיכויים לצאת ממנה כל כך קלושים."מה שאני מנסה להגיד לך אדם זה ש-"הרופא התחיל לדבר אך שוב קטעתי אותו"תדבר ברור כבר לעזאזל!כן או לא"הרמתי את קולי שוב והרגשתי את הגוף שלי מתחלש,בזמן שאמא שלי החזיקה ביד שלי חזק ומנעה ממני לקום ולהשתולל,בכוחות המעטים שהיו בי.
"כן"הוא ענה והרגשתי באותה שנייה איך עולמי נחרב עליי.יצאתי מהחדר בעצבים,שמעתי את אמא שלי מנסה לקרוא לי אך הלכתי בקצב מהיר ולא רציתי לדבר עם אף אחד.

איך מעכלים דבר כזה?איך אפשר לעכל את זה שאני חולה במחלה שרוב הסיכויים שאי אפשר לצאת ממנה?מיליון מחשבות רצו לי בראש...לא ידעתי איך אני עומד להתמודד עם הדבר הזה עכשיו אני רק בן 18 אלוהים!!!אני לא רוצה למות עדיין.