פרק 39-לברוח מהמציאות

6.3K 327 19
                                    

"איפה אנחנו יכולים לדבר לבד?"הוא שאל"פה"עניתי בצורה חדה וישירה,לא רואה סיבה לדבר איתו לבד...בשביל מה?"אנחנו לא לבד פה אנה..."הוא אמר והסתכל סביב על התלמידים שעוברים סביבנו"בשביל מה אנחנו צריכים לדבר לבד?"התחכמתי איתו,שוב נמנעת מקשר עין ישיר איתו."כי אני רוצה אנה טוב?"הוא התעצבן"אני לא רוצה טוב?"התחכמתי איתו ורק עיצבנתי אותו יותר.הוא תפס את היד שלי בחוזקה וגרר אותי אל החניון של האונברסטיה,שהיה במרחק של כמה שניות מאותו מקום.

"מה אתה עושה אדם?אני לא רוצה לדבר איתך תעזוב אותי!"הרמתי את הקול והתעצבנתי עליו,מה הוא חושב שהוא יכול לעשות איתי מה שהוא רוצה?
"אולי תסתמי כבר אנה!"הוא התעצבן עליי בזמן שעמדנו באמצע החניון שהיה ריק מאנשים ומלא במכוניות.שתקתי,כבר לא היה לי מה להגיד לו.רק רציתי לברוח משם...לא לראות אותו יותר.שלוש שנים הוא לא היה בחיים שלי ופתאום הוא צץ לי שוב לחיים משום מקום...אני לא רוצה את זה,עד שהתגברתי עליו...אני באמת לא רוצה את זה.
"את כועסת עליי?"הוא שאל אחרי דקות ארוכות של שתיקה"לא יודעת"אמרתי מבולבלת,אני כן,אני כן כועסת.אני כועסת שהוא עזב ככה מבלי להגיד כלום,אני כועסת שהוא עזב אותי.אני כועסת שהוא לא הרגיש בנוח לספר לי על כל מה שקרה לו...לא הייתי עוזבת אותו,הייתי תומכת בו!
"את כועסת,אני רואה את זה עלייך"הוא אמר.לעזאזל.גם אחרי שלוש שנים שלא נפגשנו בהם הוא עדיין קורא אותי כמו ספר פתוח."יכולת לספר לי הכל אז אדם...למה לא עשית את זה?מה מנע ממך לעשות את זה?אני הייתי נשארת לצידך!הייתי תומכת בך אדם!"הרמתי טיפה את הקול והשתדלתי לא לתת לעצבים שלי להשתלט עליי."אני עשיתי את זה לטובתך אנה!המצב שלי היה מזעזע....לא חשבתי שאני אצא מזה בחיים בכלל,רציתי למנוע ממך את כל הכאב הזה,מגיע לך הרבה יותר מזה...לא רציתי שתשרפי שנה מהחיים שלך על להיות לצידי ואז לבכות עליי כשאמות"הוא הרים את הקול והתעצבן עליי משום מה.לא אמרתי כלום...רק השפלתי מבט.הרגשתי מבואסת,מבולבלת והכל ביחד."אין לך מה להגיד?"הוא שאל אחרי כמה שניות של שתיקה."לא אדם...אין לי מה להגיד,אין טעם לשיחה הזאת.להתראות"אמרתי בעצבים והסתובבתי חזרה על מנת לעוף מפה אך הוא תפס לי בחוזקה ביד וסובב אותי אליו.

"אני רוצה שתבואי איתי לאנשהו"הוא אמר בקול עבה ודי עצבני.

"נו לאן אנחנו הולכים?"נאנחתי כשהלכנו יחד ברגל לאנשהו.אני לא יודעת למה הסכמתי לבוא איתו בכלל,אולי כי אין לי כוח לויכוחים איתו.זה היה כל כך מוזר...כל כך מוזר להיות איתו פה אחרי שלוש שנים שלא שמעתי ממנו כלום ושום דבר.בעיקר אחרי שהפעם האחרונה שלנו לפני שלוש שנים הייתה שהוא זיין וזרק אותי לאלף עזאזלים."כבר  מגיעים,עצלנית"הוא אמר ושוב נאנחתי.

אחרי מספר דקות הגענו לבית חולים."מה אנחנו עושים כאן?"שאלתי אותו ונאנחתי.אני שונאת ללכת לביתי חולים,תמיד עולה בי תחושה רעה כזאת...יש פה אווירה מדכאת ואני שונאת את זה."אדם!"ילדה בלונדינית עם פיגמה של בית חולים רצה אליו וקפצה עליו בחיבוק."מה שלומך מתוקה?"הוא שאל אותה וליטף את השיער בלונדיני החלק שלה."בוא תראה את הציורים שעשינו!"היא התלהבה ומשכה אותו מהיד אל חדר גדול שמלא בילדים חולים,חלקם עם אינפוזיה,חלקם נראים במצב קשה,חלקם בלי שיער וחלקם עם שיער אך עם דברים אחרים.בחדר היו המון משחקים,פינות ציור,ספרים ועוד המון דברים שילדים אוהבים."ואו איזה ציור יפה,כל הכבוד מתוקונת"אדם חייך כשהילדה הבלונדינית הראתה לו את הציור שציירה.כולם קפצו על אדם כשראו אותו,חלקם לפחות.אדם היה נראה כל כך מאושר.ורק אני עמדתי מבולבלת ולא מבינה מה קורה פה לעזאזל."למה הבאת אותי לכאן?"שאלתי בסקרנות מנסה להבין מה קורה כאן."זה חדר מיוחד שהקמתי כאן במחלקה של ילדים הסובלים ממחלות קשות ונוראיות"הוא הסביר לי ואני הקשבתי מסוקרנת."השקעתי פה מלא כסף,מבניית החדר ועד לקנייה של צעצועים ומשחקים לילדים"הוא אמר ואני הסתכלתי סביב,על הילדים שנראו כל כך מאושרים ממשחק פשוט כשבעצם..המצב הבריאותי שלהם כל כך קשה,ומי יודע מה יהיה איתם מחר או בעוד כמה ימים..."כל הילדים פה במצב קשה..כולם עוברים טיפולים נוראים ומייסרים..כמו שאני עברתי"הוא אמר ונאנח"פה הם בורחים קצת מהמציאות...מרגישים ילדים רגילים לכמה רגעים"הוא הסביר וחייכתי חיוך קטן שהיה מלא בעצב.הסתכלתי סביב,על כל הילדים שנראו מאושרים וצוחקים,הם באמת בורחים מהמציאות כאן.זה מדהים.ולחשוב שכשהם יוצאים מכאן,הם חוזרים אל החדר הריקני של בתי החולים שמלא בעצב ותרופות נוראיות.
זה כל כך עצוב שילדים גדלים ככה,אין להם ילדות בכלל...הם לא הולכים לגן ולבית ספר,אין להם חברים רגילים,הם לא עושים שטויות כמו ילדים קטנים ורגילים שנהנים מהילדות.הערכתי את החיים שלי באותו רגע,ואת הילדות שלי.שאומנם עד עכשיו חשבתי שהיא הייתה הילדות הכי נוראית בעולם,אבל עכשיו אני מבינה שלא.כשיש ילדים שיש להם ילדות הרבה יותר נוראית משלי.

"אז למה הבאת אותי לכאן?"שאלתי שיצאנו מאותו חדר הישר למחלקה שמלאה בילדים חולים במצב נוראי.."התחשק לי להראות לך.."הוא אמר מעט נבוך.עוד לא עיכלתי את העובדה שהוא היה חולה כל כך..שהוא היה קרוב למוות פשוט.זה מטורף,החיים האלה אשכרה מטורפים,בן אדם לא יודע מה יקרה לו,הבנתי שצריך להעריך את החיים...בעיקר את הבריאות שהיא מעל הכל.לפעמים אנחנו רואים את זה כמשהו משהו מובן מאיליו..אבל זה לגמרי לא ככה!
"אנה..."הוא התקרב אליי מעט אך מהר נרתעתי לאחור."אני מצטער אם נפגעת ממני אז...אני יודע שעבר המון זמן מאז,ובסוף אני כן חי בניגוד למה שחשבתי"הוא אמר מצחקק מעט הרגשתי מעט מבולבלת ולא כל כך יודעת מה להגיד לו עכשיו.
"עבר המון זמן אדם...זה עבר,ואין טעם לדבר על העבר"אמרתי מנסה להימנע כמה שיותר מלדבר איתו על העבר."כן אבל-"הוא אמר אך לא נתתי לו להמשיך לדבר,נמנעת כמה שיותר מלדבר על הנושא."הכל בסדר עכשיו"אמרתי וחייכתי אליו חיוך פיצפון והלכתי משם נבוכה,היישר לאוניברסיטה.

בנינוWhere stories live. Discover now