השומר בלילות (2)

פרק 1- כן נסיכה

משהו קטן מהפרק האחרון של הספר הקודם:🙂

' לוגן הוציא סכין מחגורתו והצמיד אותה לכף ידו.
שתי טיפות דם זלגו על הסמל שהוא חרט על האדמה ולפתע אור מסנוור בקע מתוך הציור.
הסטתי את מבטי מהאור המסנוור עד שהתעמעם וכשהחזרתי את מבטי נשימתי נעצרה.
שער ברזל יפייפה פשוט עמד מולנו, אחריו היה אפשר לראות מקום אחר, עולם אחר.
ג'נורה.
החזרתי את מבטי ללוגן שהושיט לי את ידו הגדולה ואחזתי בה בחוזקה.
''ביחד?"
חייוך עלה בפניי ונשמתי עמוק לפני שהנהנתי בראשי לכן, ''ביחד.'' '

גבעות ירוקות, שמיים כחולים, שמש באמצע השמיים זורחת במלואה מולנו.
אני ולוגן עמדנו שלובים יד ביד על הגבעה שרק לפני רגע היינו בכדור הארץ, כעת אנחנו בג'נורה.
משב אוויר נעים קיבל את פנינו ובחנתי את היערות, הכפרים, המקומות שיכלנו לראות בגלל גובה ההר שהשקיף על הכל.
''יפהפה פה.'' הצלחתי לומר לבסוף ללוגן, השער מאחורינו נעלם וצפיתי בו עומד לידי בשתיקה כשנראה כאילו התענג על משב האוויר המוכר.
''כן, טוב לחזור הבייתה.'' הוא אישר וסימן לי שנתחיל להתקדם.
ירדנו מההר הגבוה עד שהגענו למישור, מסביב היו המוני כפרים, בתים, איזורי חקלאות, חנויות פה ושם.
הרגשתי כאילו אני נכנסת לאחד מהסרטים שראיתי על ימי הביניים, רק שהכל היה מציאותי יותר, ממש מול עיניי.
חייוך עלה בשפתיי כשראיתי ילדים משחקים כשכלב קטן רץ אחריהם ומנתר סביבם, הילדים צווחו השתוללו ורצו ממקום למקום.
הכל היה נראה לי מאוד קסום, פשוט כזה ויפייפה.
לוגן לא אמר מילה מאז, נתן לי להתרגל ולבחון הכל מסביב, ובעיקר להתכונן לפגישה המתוכננת עם אחותי ואבי.
עד כה ניסיתי להתכחש אליה, להתרכז בעיקר ולא לחשוב על זה עד שזה יקרה.
אבל עכשיו זמן קצר לפני לא הצלחתי להפסיק לחשוב ולדמיין אותה, איך הם יראו, איך הם יגיבו, מה הם יגידו...
''איפה אתה גר?" שאלתי כשניסיתי לחשוב על משהו אחר.
לוגן הצביע לכיוון כפר שבמרחק מה ממנו, מעבר לשדה ענק בו המוני אנשים עובדים את האדמה.
''אתה רוצה שקודם נעבור אצלך? שתוכל להגיד להם שאתה בסדר?"
הוא הניד את ראשו לשלילה, מראה לי בעיניו שזה לא כל כך חשוב לו ברגע זה.
זה אחד מהדברים שהכי אהבתי כשהייתי ביחד עם לוגן, יכלנו לדבר בעיניים. חלק מהאנשים יבינו ממה שהוא אמר לי בעיניו משהו אחד, אבל אני אבין את דבריו יותר לעומק.
חיזקתי את אחיזתי בידו כדי להראות לו שאני איתו והוא יכול לדבר איתי, לוגן שקט יותר ממני וקשה יותר לגרום לו לדבר על העבר.
''אתה מפחד?" קולי יצא חלש משתכננתי אבל הוא יכל לשמוע את שאלתי, דאגתי לו יותר מכל אחד אחר ורציתי לדעת איך אני אולי אוכל לעזור לו.
''לא. אבל אני חושב שלא כדאי בזמן הקרוב להביא אותך להכיר אותם.''
''למה?"
''כי אני לא בטוח איך הם יקבלו את זה שאת איתי, זה מאוד מסובך.''
''אז תסביר לי.'' הצעתי לו בעדינות אבל הוא הניד את ראשו בשנית.
''לא עכשיו. קודם נסיים את הפגישה שלך עם המשפחה שלך, זה יותר חשוב.''
החלטתי להניח לנושא, וניסיתי לחשוב בעצמי איזו בעיה המשפחה של לוגן יכולה לראות בי, והדבר הראשון שחשבתי עליו הוא המעמד השונה.
אבל לעזאזל המעמד השונה. עד לא מזמן הייתי נערה רגילה שאפילו לא מכירה את המקום הזה ולא יודעת על עצמה כמעט כלום.
אחרי שעה של הליכה, שהרגישה קצרה כל כך, יכלתי לראות לאט לאט ארמון גדול ויפייפה.
זה לא היה רק הארמון גדול, הוא התפרס על שטח ענק שסביבו היה גן יפה, אורוות סוסים ועוד כמה דברים שהיו מעבר לטווח ראייתי.
לוגן חייך כשהבחין במבטי המשתומם ונשק במצחי, ''ברוכה השבה הבייתה קאיה.''
דמעת התרגשות חמקה ממני כשהכל לפתע עלה לי ביחד עם ההבנה שכאן נולדתי, כאן אימי גדלה, כאן נמצאת המשפחה הביולוגית שלי, שמחכה לי וממש עוד מעט אני הולכת לפגוש אותה.
עדיין היה קשה לעכל את הכל. והמזל שלי היה שלוגן עמד קרוב אליי וחיבק אותי בחוזקה, ממלמל לי מילות הרגעה שהכל יהיה בסדר והם יאהבו אותי.
מה הייתי עושה בלעדיו?
אחרי שנרגעתי התרחקתי מעט מגופו וסימנתי לו בעיניי שאני מוכנה.
לוגן חייך אליי בחום והתקדמנו אל שער הכניסה לארמון, שם הוצבו שישה שומרים חמושים שמתוכם שניים מהם קידמו את פנינו.
''אנחנו פה לראות את המלך ניקולאס,'' לוגן אמר לשומר בעל שיער בהיר ועיניים חומות, שומר (המעמד).
''מי אתם?" השומר שאל אותנו ובחן אותנו בקצרה לאחר שהעיף מבט בעיניו השחורות של לוגן, שכאן בג'נורה העידו על מעמדו כשומר מולכה. לוגן הסביר לי שאי אפשר לזהות בין בלוורט לבין איש מג'נורה, כך שהשמירה כבדה יותר.
''לוגן דאנוס, שומר מלוכה. מי שאיתי זאת הנסיכה קאיה וויליאמס, ביתו של המלך ניקולאס.''
השומר שלידו עם שיער ג'ינג'י ונמשים גיחך בלגלוג לדבריו של לוגן, ''כן, ואני הנסיך ג'ייקוב. נעים להכיר.''
השומר שלוגן דיבר מלכתחילה נראה רציני יותר והעביר את מבטו אליי, ''תראי לי את עינייך בבקשה.'' הוא ביקש וזקפתי את מבטי אליו, צופה בעיניו נפערות בהפתעה כשצפה בעיניי האפורות ולאחר מכן קרה דבר שלא ציפיתי שיקרה. השומר מיהר להישען על ברכיו כמו קידה והרכין את ראשו כאות כבוד.
''הוד מעלתך, אני שמח לראות שסוף סוף חזרת לג'נורה.''
השומרים שהיו קרובים אלינו מיהרו לעשות תנועות דומות והבטתי במחזה בהלם. לא ידעתי מה לעשות והרגשתי לא נח, לא רציתי שהם ישארו בתנוחה הבטח לא נוחה הזאת אבל לא ידעתי מה לומר ואיך להגיב...
לוגן שם לב לבילבול וחוסר ההבנה שלי ואמר לשומר שהשתחווה ראשון שהם יכולים לקום, וברגע שהשומר קם שאר השומרים קמו מיד אחריו. הנחתי שאולי הוא המפקד שלהם.
''לא ידענו שאת חוזרת היום, הוד מעלתך.'' השומר הג'ינג'י אמר כאילו ניסה להסביר את דבריו מקודם.
''זה בסדר,'' מיהרתי לומר כשניסיתי להתאושש מההלם, בוחנת את פני השומרים שוב ושוב כשאני מנסה להבין את הבעתם.
הם נראים מופתעים, נרגשים, ויכלתי להרגיש יראת כבוד מהם כלפיי.
זה לא מגיע לי. לא עשית כלום כדי לזכות באהדה שלהם, אז למה הם מרגישים ככה?
''המלך לא יודע שאנחנו צריכים לבוא?" לוגן שאל והפנה את חלק מתשומת הלב אליו, זמן בו יכלתי לנשום קצת לרווחה.
''הנסיך ג'ייקוב אמר שאורחים חשובים יגיעו, לא דמיינתי שעד כדי כך,'' השומר שקד ראשון ענה, ''הוא אמר לי למסור לכם שהוא יהיה בחדר ישיבות, הוד מעלתך.''
לוגן הנהן בהבנה ופנה חזרה אליי, ''שנלך קאיה?"
השומר שאיתו לוגן דיבר נראה לפתע מופתע מדבריו, וכך גם שאר השומרים.
ניסיתי להבין מה הפתיע אותם עד שחזרתי בשנית על המשפט והבנתי את הסיבה, הוא קרא לי בשמי הפרטי ולא בתואר שהם מוסיפים משום מה.
''כן.''
השומרים מיהרו לפתוח לנו את השער ואני ולוגן התהלכנו בשביל היישר לכניסת הארמון, העברתי את מבטי על האנשים שהיו בגנים והסתכלו עלינו -או יותר נכון עליי- בתהייה. כנראה הבגדים שלי מוזרים בעינייהם.
לבשתי מכנס ג'ינס שחור וחולצה פשוטה בצבע תכלת, משהו שנראה נורמאלי לחלוטין אבל פה כשהאנשים לבושים בבגדים שונים, פשוטים מאוד ולא... מודרנים כל כך, אז הבגדים שלי היו לדעתם מוזרים.
''איך השומר ידע בוודאות שאני נסיכה?"
''העיניים שלך.''
''כן... אבל אין עוד אנשים פה עם עיניים אפורות? הם לא נתנו לך להיכנס למרות שהעיניים שלך שחורות ואומרות שאתה שומר מלוכה, הם לא יכלו לחשוב שאני גם מבלוורט?"
''לאף אחד בעולם הזה אין עיניים אפורות חוץ מבן מלוכה של ג'נורה,'' לוגן הסביר, ''בבלוורט למשל גם השומרי מלוכה עם עיניים שחורות כמו שלי אז השומרים בכניסה יכלו לחשוד שאני אחד מהם.''
''אז לכל ממלכה יש עיניים בצבע שונה למעמד המלוכה?"
''כן. אצלנו זה אפור, אצל בלוורט זה כחול כהה.''
הגענו לכניסה של מבנה הארמון והשומרים נתנו לנו להיכנס, וברגע שנכנסנו נשימתי כמעט נעתקה.
הארמון היה יפהפה אפילו יותר משהיה מבחוץ, שטיחים ענקיים נפרשו על הרצפה, נברשת גדולה ומרשימה נתלתה מהתקרה והאירה את הכניסה.
לוגן הוביל אותי לגרם מדרגות ועלינו שתי קומות, לאחר מכן המשכנו ללכת במסדרון ארוך עד שנעצרנו מול דלת שכנראה מובילה לחדר הישיבות.
''את מוכנה?"
נשמתי עמוק והנהנתי קצרות לכן, מביטה בו כדי להראות לו בעיניי שאני בסדר ומוכנה.
לוגן דפק פעמיים על הדלת ושומר בעל קומה גבוהה ועיניים שחורות כמו של לוגן קידם את פנינו.
''לוגן דאנוס?" הוא שאל ולוגן הנהן, השומר לא דיבר שנית ופתח את הדלת לרווחה, מגלה בפנינו חדר גדול ובתוכו בחורה בגילי, שיערה חום חלק כמו שלי רק קצר יותר, עינייה אפורות ופנייה הזכירו לי מאוד את אימי.
אחותי.
נשארתי לקפוא בכניסת החדר וניסיתי לעכל את העובדה שיש לי אחות, והיא עומדת פה מולי.
''קאיה.'' היא לחשה ברעד, הביטה גם היא בי בהלם, למרות שידעה יותר טוב ממני עליי ושאני באה, זה באמת היה קשה לעכל.
היא רצה אליי ממרכז החדר וכשהגיעה אליי חיבקה אותי בחוזקה, מרחיקה את עצמה ממני מעט רק בכדי לראות את פניי מקרוב ואז מחבקת אותי שוב.
היא אמנם נראתה בת עשרים, אבל עינייה הראו לי שהיא גדולה יותר, מבוגרת יותר. דמעות ירדו ללחייה ועבר זמן מה עד שהצלחתי גם אני לחבק אותה חזרה.
הדלת נפתחה ובחור גבוה מאוד נכנס, שיערו בלונדיני ועיניו אפורות. הנחתי שזה בעלה.
טיאנה שיחררה ממני וחייכה אליי בהתרגשות, ''קאיה תכירי, זה ג'ייקוב לואיס, בעלי.''
ג'ייקוב חייך אליי בחום והושיט את ידו, ''נפלא סוף סוף להכיר אותך קאיה.''
חייכתי אליהם ולחצתי את ידו חזרה, לוגן נשאר לעמוד מאחוריי בדממה וחיכה שאבקש ממנו להשאיר אותנו לבד. אבל העדפתי שישאר, הרגיע אותי הידיעה שהוא פה מאחוריי.
''עבר כל כך הרבה זמן..." טיאנה מלמלה ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש, "את זוכרת אותי? את המקום הזה?"
הנדתי את ראשי לשלילה וצפיתי במבטה המעט מאוכזב, אבל היא מיהרה להעלות חייוך כאילו הזכירה לעצמה את העיקר.
"אתה יכול ללכת לוגן, אנחנו אסירי תודה ששמרת עליה והבאת אותה בריאה ושלמה." ג'ייקוב אמר ללוגן אבל במקום למלא את בקשתו הוא הביט בי בשאלה אם זה בסדר שילך.
"אני מעדיפה שהוא ישאר," הודעתי לג'ייקוב, הוא וטיאנה נראו לרגע מתלבטים אבל לבסוף הניחו לו להישאר.
משהו היה חסר לי. הגעתי למקום הולדתי, פגשתי את אחותי, פגשתי את בעלה... איפה אבי נמצא?
"איפה..." התלבטתי איך לקרוא לו. לא הרגשתי שהוא אבא שלי, אבל לא ידעתי אם זה בסדר שאקרא לו בשמו, "איפה המלך ניקולאס?" שאלתי לבסוף ופניה של טיאנה שינו בבת אחת את הבעתם משמחה לצער.
"הייתה התקפה לפני כמה שבועות קאיה, הבלוורטים הצליחו לפרוץ את ההגנה והוא נהרג במתקפה."
עיניי נפערו בהלם. לא אמרו לי שום דבר על מתקפה ושאני לא אפגוש אותו. לא הרגשתי את תחושת האובדן כמו ברגע בו סיפרו לי שאימי ובעלה סטיב נהרגו, כי לא הכרתי באמת את אבי האמיתי. רק חשתי תחושה של צער על כך שלא יכלתי להכיר אותו.
"השומרים בכניסה לא אמרו לנו כלום כשאמרנו להם שאנחנו פה לפגוש את המלך." לוגן אמר כשגם בקולו נשמע הפתעה רבה מהבשורה.
"הם לא יודעים," ג'ייקוב ענה כשגם קולו עטה צער, "בינתיים כמעט אף אחד לא יודע חוץ ממנו, היועצים, והשומרי מלוכה. שאר העם עדיין לא קיבל את הבשורה."
"למה?" שאלתי וטיאנה מיהרה להחליף את הבעת הצער ולהישאר רגועה ושלווה.
"המצב מאוד רגיש עכשיו, המתקפה מראה שהמלחמה גדלה יותר ויותר, חיכינו שתבואי כדי שנוכל לפחות לספר גם בשורות משמחות. שאולי יוכלו להעלות תקווה לעם."
"מה משמח בזה שבאתי?" שאלי בבילבול וחייוך עדין עלה על פניה היפייפיות של טיאנה.
"את הנסיכה האבודה קאיה, האגדה שאין אדם אחד שאינו מכיר בג'נורה. בשבילם את סמל של תקווה שמראה שיש עוד סיכוי לסיים את המלחמה הארורה."
גייקוב הציע שנשב ופנינו לעבר ספות עור בקצה החדר, ישבתי על אחת מהספות מול טיאנה וג'ייקוב, הנחתי את התיק שהיה על גבי ברצפה ליד ולוגן התיישב בספה נפרדת לידי.
"איך הוא היה?" שאלתי את טיאנה וחייוך עצוב עלה על פניה כאילו נזכרת בדמותו.
''הוא היה אבא טוב. מלך טוב שכולם אהבו. אצילי ומלא עוצמה, מעורר השראה.
הוא ידע לשאת נאומים שהעלו בכל אדם תקווה ואמונה, יהיה קשה מאוד לעם לקבל את זה שהוא מת.''
דמעה זלגה בלחייה של טיאנה והיא מיהרה לנגב אותה לפני שמישהו ישים לב, רואים שהיא הייתה קשורה אליו לפי איך שדיברה עליו ותיארה אותו.
''מה יהיה עכשיו?'' שאלתי, ''אחרי שהמלך נהרג. מה תגידו לעם?"
שקט כבד שרר בחדר. טיאנה וג'ייקוב הביטו זה בזו לפני שג'ייקוב ענה, ''נספר להם על הפלישה, על כך שנשארנו רק ארבעה ממעמד המלוכה. ושאני וטיאנה נמלוך במקומו.''
הנהנתי בהבנה אבל נשארה שאלה אחת שהטרידה אותי מאז הגעתי לארמון.
''ומה אני אעשה?"
''אנחנו נעשה את החלק הטכני של המלחמה,'' ג'ייקוב הסביר, ''אבל הרבה מאוד זמן חסר את החלק הפנימי, הרוחני יותר. אנחנו צריכים שמישהו יעורר את ג'נורה למלחמה, שיגרום להם להאמין שננצח.
אבא שלכם האמין מאוד שאת זאת שתוכלי להפיח בהם תקווה, את חושבת שאת מסוגלת לזה?"
נותרתי בהלם מדבריו, הם לא מכירים אותי אבל בכל זאת בטוחים כל כך שאני יכולה לעשות דבר כזה. ''אני באמת לא יודעת.''
''לאט לאט,'' טיאנה מיהרה לומר, ''נעשה את הכל בשלבים, קודם כל צריך לספר לכל אנשי ג'נורה על מותו של אבי, אחר כך לספר להם שהנסיכה קאיה חזרה, ואחרי שנראה איך הם מגיבים לבשורה נחליט מה לעשות.''
הנהנתי לאישור, אהבתי את התוכנית.
''מעולה. אני חושב שזה מספיק להיום, עברת דרך ארוכה ואת בטח רוצה להתמקם ולנוח,'' ג'ייקוב אמר וארבעתנו קמנו מהספות, ''משרתת בשם אליז תראה לך איפה החדר שלך ו... תלביש אותך בבגדים אחרים. היא מחכה מחוץ לדלת.''
באתי להרים את התיק מהרצפה אבל לוגן לקח אותו לפניי, אחרי מילות פרידה קצרות אני ולוגן יצאנו מחדר הישיבות כשנערה בגיל שמונה עשרה עם עיניים תכולות ושיער בלונדיני מתולתל אסוף בגומייה פנתה אליי.
היא קדה קידה קצרה בחייוך לבבי והביטה היישר בעיניי האפורות, ''הוד מעלתך, אני אליז המשרתת האישית שלך. תרצי שאקח אותך לחדרך?"
קולה היה ידידותי והרגיש לי מעט מוזר שנערה בגילי מדברת אליי כאילו אני בת שישים.
''אני אשמח, תודה. רק... תוכלי לקרוא לי קייט... קאיה.'' באתי לומר קייטי ואז נזכרתי שפה קוראים לי קאיה. החלטתי שאת השם קייטי אשאיר מאחור, כאילו להיוולד מחדש.
''בוודאי קאיה, מפה.'' היא סימנה לנו ללכת אחרייה ואחרי שעלינו קומה נוספת הגענו לחדר גדול מאוד עם מיטה, שידה, שולחן קטן עם שלושה כיסאות וארון בגדים. דלת נוספת הייתה בתוך החדר והנחתי שזה לחדר שירותים,
אבל הדבר שהכי הקסים אותי היה החלון שהשקיף על כל הגן היפייפה של הארמון.
''אני רואה שהנוף מוצא חן בעינייך.'' אליז אמרה כאילו מסכימה איתי על כך והנהנתי לאישור.
''כן, זה יפייפה.
אליז, תוכלי להשאיר אותי ואת לוגן לבד לכמה דקות בבקשה?" ביקשתי ואליז מיהרה להנהן בראשה ויצאה מהחדר.
''הוד מעלתך.'' לוגן מילמל בשעשוע וגרם לגיחוך להיפלט מפי.
''אל תזכיר לי את זה. אני לא חושבת שאוכל להתרגל לזה אי פעם.''
לוגן צחק והתקרב אליי, מניח את שני התיקים שהבאתי מהבית על השידה וצעד לעברי עד שיכל לאחוז בגופי, ''אני דווקא חושב שזה הולם אותך.''
''תודה שנשארת איתי שם, לא רציתי להיות לבד.''
''כבר אמרתי לך בבית, אני לא אעזוב אותך כשנגיע לפה.''
חייכתי אליו ונשקתי לשפתיו, מסמנת לו בעיניי כמה אני מודה לו על שקיים את הבטחתו.
''מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?"
לוגן שתק לכמה שניות כשחשב על האפשרויות, ''אני אלך לבקש מהנסיך ג'ייקוב שימנה אותי לשומר הקבוע שלך.''
''הוא יסכים?"
''אני מניח שכן, אין סיבה שלא.''
נסיתי לחשוב על סיבה שהוא לא יסכים, אבל באמת לא יכלתי לחשוב על אחת.
''אוקיי, אבל תחזור אחר כך לספר לי מה הוא אמר, בסדר?"
לוגן חייך בשעשוע, אחז בכף ידי הימנית, קירב אותה לשפתיו ונשק למפרקי אצבעותי, ''כן נסיכה.''

המשך יבוא...

פרק ראשון עם 2350 מילים! אני גאה בעצמי⁦☺️⁩
מה אומרים? אהבתם?
אני מאוהבת בזוג הזה😍 אחד הזוגות הכי מתוקים שכתבתי.
(תכננתי להעלות את הפרק הזה מחר אבל לא יכלתי להתאפק...😅) פרק הבא בעז''ה יום חמישי!
דרך אגב אם יש עוד בנות שרוצות שאקדיש להן פרק ביומולדת מוזמנות לשלוח לי בפרטי/בתגובות את התאריך הלועזי, ואני אשתדל להעלות באותו יום.🙂 סוג של מתנה ממני😉;)
קאסיה⁦❤️⁩