השומר בלילות (2)

פרק 30 ואחרון- השומר בלילות

''תושבי ג'נורה,'' קראתי בקול חזק לאנשים שהתכנסו סביב כשחייוך קורן בפניי, ''בדרך כלל כשאני כאן אז יש בפי בשורות רעות.
היום, אני שמחה ונרגשת להודיע שיש בפי להודיע בשורה טובה משמחת.
ברגע זה, החיילים שלנו בדרכם הבייתה.'' קריאות הפתעה, אושר והקלה נשמעו בקהל האנשים וחייוכי גדל, ''אלאריה החליטה לסגת חזרה למקומה ולהפסיק את המלחמה הזאת לפני שיהיה מאוחר מידי.
אנחנו חופשיים!"
קריאות הצהלה התגברו. גברים הריעו בקול רם, נשים בכו מההקלה, ילדים צווחו בשמחה שאביהם או אחיהם הגדול יחזור הבייתה.
כולם היו מאושרים.
אני, ג'ייקוב וטיאנה החלטנו לא לספר לעם עדיין על מות טארוס. בעיקר בשביל ג'ייקוב שהיה צריך עוד קצת זמן. וגם בשביל לתת לאנשים את הזמן לעכל את כל מה שהמלחמה הזאת הנחיתה עלינו. שמחתי שאני לא אצטרך לבשר את זה עכשיו, אחרת לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת כשאני בעצמי בקושי הספקתי לעכל ולהכיל.
לאט לאט הקהל דמם, מביט בי בציפיה להמשך דבריי. ונתתי ללב שלי להוביל.
''אתם יודעים מה אני רואה עכשיו?" שאלתי בקול עדיין נרגש, ''אני רואה מולי עם שחזק יותר מכל מעצמה ומכל ארץ אחרת.
עם שלמרות שהכל היה נראה חסר סיכוי- לא איבד תקווה.
אתם האמנתם. אנשי ג'נורה, אתם האמנתם שאנחנו מסוגלים, שיש לנו עוד סיכוי לחירות.
ואני יכולה להגיד ללא ספק שבזכות האמונה שלכם- השגנו את החירות ההיא.
כי כשאלאריה הביטה בנו, בצבא שעומד מולה בראש מורם וגאה. היא הבינה שהיא לא באה להתעסק עם עם גוסס שעיניו כבויות. אלא עם שתי ממלכות שביחד בגודל של מעצמה אחת גדולה! נחושה להילחם עד טיפת הדם האחרונה בשביל החירות.
ובזכות כך, בזכותכם, אנחנו ניצחנו.
תודה שבטחתם בנו, שהסכמתם לנו להוביל אתכם לניצחון שלא תמיד היה ברור בהתחלה, תודה שהאמנת.
תודה שניצחתם בשביל כולנו.''
הפעם, כשכולם קדו בפניי, קדתי אני להם ביחד איתם ובסוף ירדתי מהבמה. חוזרת לכרכרה שתאסוף אותי בחזרה לארמון כשכל האנשים מלווים אותי.
ידעתי שעוד מעט תתחיל ישיבת המועצה האחרונה שלנו עם בלוורט לפני שהם חוזרים הבייתה לבשר לעמם על הניצחון כמו שאני סיפרתי עכשיו.
אחרי קצת פחות משעה הכרכרה נעצרה לייד הארמון, הודתי לרכב ונעזרתי בשומר ששמר עליי במקום לוגן לרדת מהכרכרה.
לוגן עוד לא חזר. ולא היה לי מושג מה איתו, אם הוא בסדר, אם הוא נפצע... בכל יום מאז שהוא עזב נאבקתי בעצמי לו לחשוב על כך. פחדתי להשתגע מדאגה ושקעתי במחשבות על דברים אחרים ולא נתתי לעצמי מנוחה.
למזלי, בזמן מלחמה באמת תמיד לא היה חסר מה לעשות, אבל ארתוס עמד על המשמר שאלך מידי פעם לנוח. ובראשי גיכחתי כשהבנתי שהוא הולך עוד מעט לעזוב חזרה לבלוורט ואני לא מרגישה על כך בכלל הקלה. לא רציתי שהוא ישאר, אבל גם לא הקלה עליי העובדה שהוא ילך.
נכנסתי לחדר הישיבות וראיתי שעדיין לא כולם הגיעו, התיישבתי ליד טיאנה ושאלתי לשלומה אחרי כל מה שקרה.
טארוס היה אבא של בעלה, וידעתי שהיה להם קשר מאוד מיוחד וחזק כמעט כמו לג'ייקוב ולאביו. היא סיפרה לי שהיא וג'ייקוב החליטו עוד מזמן שעד הישיבה הזאת הם יהיו חזקים ולא יראו כלום כלפי חוץ, אבל כשהכל עוד מעט יגמר היא תדאג שג'ייקוב יתאבל על אביו כראוי. מספיק בשביל שלא יחזור אליו בעוד כמה שנים במכה.
הנהנתי בהבנה ואחרי שהיא הנחתה אותי מה לעשות אם היא לא תהיה ג'ייקוב פתח את הישיבה.
''אנשי ג'נורה ובלוורט. אחרי שסוף סוף המלחמה הזאת באה לסיומה, נותר רק לדון על המשך היחסים בין שתי הממלכות לפני שתצאו לדרך חזרה לבלוורט.''
''חשבנו על דבר כזה,'' אלוודין, מלך בלוורט פתח, ''אלאריה או ממלכה גדולה אחרת יכולה בכל רגע להחליט שוב לנסות לכבוש את אחת מאיתנו.
אם נישאר בברית הזאת. ונדע לבוא לעזרת אחד השני כשהשני צריך. אני מאמין שזאת תהיה ההגנה הכי טובה שלנו.''
''אני מסכימה מאוד.'' טיאנה אמרה מייד בחייוך וגם אני לא יכלתי שלא לחייך.
''כמובן.'' ג'ייקוב הסכים ואחרי שהכנו חוזה וסיכמנו עניינים אחרונים, קבענו בסוף שבג'נורה ישאר מישהו שמלך בלוורט סומך עליו ולבלוורט יגיע מישהו שג'ייקוב סומך.
ג'ייקוב החליט לשלוח לבלוורט את אחד מהיועצים שהיו קרובים אליו.
ואלוודין, כמובן, את ארתוס שהכיר את ג'נורה אפילו יותר ממני.
אז כנראה שאני לא הולכת להיפתר מארתוס כל כך מהר, חשבתי לעצמי בשעשוע.
בסופו של דבר אחרי כל סיכום החוזה עברו על תוצאות המלחמה.
עשרים ושש הורגים.
שלושים ותישע פצועים קשה עד אנוש.
שישים וחמש פצועים קל עד בינוני.
היה לי קשה שלא לחשוש שאחד מהם זה לוגן.
די! הדחקתי שוב כל רגש פחד ודאגה שצפו והתאמצתי לשמור על הבעה רגועה כששאלתי אם יש אפשרות לדעת בינתיים מי הם.
לא עבד. כמעט כולם הבחינו מייד מה הסיבה לשאלה שלי אך ג'ייקוב ענה שנדע רק בעוד כמה שעות, אולי אפילו ימים.
לאחר מכן שאלתי אם יש צפי למתי החיילים יחזרו וטיאנה הסבירה לי שבימים הקרובים אך כל פלוגה בזמן שונה.
הנדתי את ראשי בהבנה וסגרנו פרטים אחרונים לפני שכל אחד הלך לדרכו.
הבלוורטים חזרו לבלוורט. ארתוס נשאר כאן (ונראה אפילו די מרוצה מכך). ג'ייקוב וטיאנה הלכו לחדרם לנח אחרי ימים ללא שינה. היועצים חזרו סוף סוף לביתם.
מבחינתם זה נגמר.
אבל מבחינתי, עד שלא אראה את לוגן בריא ושלם, זה לא יגמר.
לא יכלתי להכיל את זה שיש סיכוי שהוא יחזור רק בעוד כמה ימים כמו שטיאנה אמרה ואני אאלץ לחכות כל כך הרבה זמן בחוסר ידיעה. בהמתנה שתרגיש כמו נצח.
ויותר מזה. פחדתי שיש איזה סיכוי קטןב שאני באמת אצטרך לחכות נצח.
איך אפשר לחיות חיי נצח, בלי האדם שאתה הכי אוהב בעולם? שהיה אמור לחיות ביחד איתך את כל הנצח הזה.
'תפסיקי לחשוב ככה. תפסיקי לחשוב על זה.'
נכנסתי לחדרי וכמו תמיד קיוויתי למצוא אותו שם, שהוא ישכב שם על המיטה ויתלונן על כמות הזמן של הישיבות מועצה ויזכיר לי שהוא חיכה לי כאן.
אבל גם הפעם הוא לא. המיטה הייתה ריקה. החדר היה שומם.
ואני הייתי לבד.
והתסכול שלי רק גבר כשהבנתי שאין לי מה לעשות, אין לי איך להעסיק את עצמי כמו שמקודם היה לי.
נותר לי רק לחכות. בפחד שאני עלולה לחכות לנצח.
~•~•~•~°~•~•~•~
''קראת לי?" שאלתי את טיאנה ומשום מה תחושה לא טובה עברה בי כשהביטה בי. הרגשה שמשהו רע קרה.
''כן, קאיה בואי שבי איתי.'' היא ביקשה ועשיתי כדברייה.
''הכל בסדר?" שאלתי בחשש ומוחי צרח בתוכי לא לשאול. כי ידעתי מה היא הולכת לומר. ורק הלב חיכה לתשובה כדי לעכל את זה ואז לקרוס.
''אני כל כך מצטערת קאיה. אבל לוגן נפצע בקרב אנושות ולא שרד א...''