השומר בלילות (2)

פרק 4- לשכוח מהכל

לפתע דלת החדר נפתחה, ושנינו מיהרנו להתרחק זה מזו כשרק עכשיו שמנו לב עד כמה אנחנו קרובים.
אליז נכנסה במהירות לתוך החדר, ''יש מתקפה על הארמון! הבלוורטים כאן!" היא קראה בבהלה ולוגן מיהר לאחוז בידי ושלושתינו רצנו מחוץ לחדרי כשלוגן הוביל אותי לקומה למטה.
המוני משרתים, יועצים, שומרים, ועוד אנשים שלא זיהיתי רצו במסדרונות ובמדרגות כשכולם פונים לכיוון אחד- למטה.
''לאן אנחנו רצים?" שאלתי את לוגן בצעקה כדי שיוכל לשמוע את דבריי מכל הצעקות מסביב.
''למקלט, את ושאר האנשים שלא שומרים תהיו שם עד שנצליח להתגבר עליהם.
עד שנגיע לשם את צמודה אליי, מובן?'' הוא שאל בקול רם והנהנתי בראשי במהירות, מימיני אני רואה שומרים ושומרי מלוכה במדים שחורים נלחמים בשומרים אחרים במדים ירוקים, בלוורטים.
השומרים היו מסביבנו ולא נתנו לבלוורטים אפשרות לתקוף אותנו, הם הדפו והרחיקו אותם מהמולת האנשים שירדו לעבר המקלט שלפי כמות המדרגות שירדנו נמצא מתחת לאדמה.
אחרי מדרגות רבות הגענו לחדר ששמרו עליו עשרות שומרים נוספים, ''היא האחרונה?" לוגן שאל את אחד החיילים והצביע בראשו עליי.
''כן, תכניס אותה לחדר הפנימי הם מחכים לה.'' השומר ליד הדלת אמר ולוגן מיהר להכניס אותי לחדר הגדול בו כל האנשים שגרים ועובדים בארמון נמצאים, עוד ועוד אנשים נכנסו אבל אני ולוגן פנינו לעבר חדר נוסף שצמוד לחדר הזה.
''למה התכוונת שאני האחרונה?"
''ממעמד המלוכה, כולם נמצאים פה,'' הוא פתח את הדלת וראיתי את ג'ייקוב, טארוס וטיאנה נמצאים בחדר הקטן יושבים סביב שולחן ומפנים את מבטם אלינו, ''תיכנסי ותישארי שם עד שאני חוזר, בסדר?" הוא שאל והבטתי בעיניו בדאגה.
''מה איתך?"
''אני צריך לעזור להם להבריח את הבלוורטים. קחי,'' הוא הושיט לי סכין מחגורתו והבטתי בחפץ החד באימה, ''עדיין לא הספקתי לאמן אותך להשתמש בנשק אבל אני בטוח שבמקרה הצורך תדעי להשתמש בזה, תשמרי על עצמך.'' הוא נשק למצחי ולפני שהספקתי לומר לו בחזרה שישמור על עצמו הוא סגר את הדלת ונעל אותה מבחוץ.
טיאנה מיהרה לעברי והעבירה את מבטה עליי בדאגה, ''את בסדר? נפגעת? קרה...''
''אני בסדר,'' הרגעתי אותה ונתתי לה להוביל אותי אל השולחן לשבת. הנחתי את הסכין עליו בחשש שאפצע את עצמי או משהו כזה והבטתי בשלושת האנשים שהביטו בי בשתיקה.
''מה קורה שם למעלה?" החלטתי להפר את הדממה וכולם מיהרו להתנער ולהחליף תנוחה.
''הבלוורטים שולחים מידי פעם קבוצה של שומרים לתקוף את הארמון כדי לנסות לפגוע באנשים ממעמד המלוכה,'' ג'ייקוב ענה לי, ''פעם כשהיינו יותר אנשים מהמעמד ולא ידענו כל כך איך להתכונן למתקפות רבים נהרגו, עכשיו כשנשארנו מעט כל כך ועם ניסיון של עשרות מתקפות הם באים פחות.''
''מתי הייתה המתקפה האחרונה?"
''לפני כשבועיים, בה המלך ניקולאס נהרג.''
יכול להיות שבגלל ששמעו שחזרתי אז הם פה? לא רציתי לדעת את התשובה לזה אבל שאלתי בכל זאת, "הם באו בגללי, נכון?"
''אנחנו חושבים שכן.'' טארוס אמר בכנות.
יכלנו לשמוע מחוץ לחדר את ההמולה של שאר האנשים, טארוס וג'ייקוב התהלכו בחדר בחוסר מעש ואני וטיאנה נשארנו לבדנו.
''את יודעת,'' טיאנה אמרה לי בלחש כדי שרק אני והיא נוכל לשמוע, ''אני זוכרת אותך כשהיית תינוקת, היה מוזר לי מאוד בהתחלה להתרגל לזה שאותה תינוקת מלפני שמונה עשרה שנה זאת את.''
חייוך עדין הופיע בשפתיי, ''מבינה את ההרגשה, גם לי היה מוזר להתרגל שיש לי אחות אחרי שנים שהייתי בטוחה שאני בת יחידה.''
שתינו לא ידענו מה לומר, עד שהרגשתי שזאת ההזדמנות שלי לדבר על מה שרציתי לשאול אותה מזמן, ''זה היה קשה?''
''מה?"
''שנאלצת בגללי להיפרד מאמא.'' ניסיתי לומר בעדינות כשאמרתי את מה שהעיק עליי מההתחלה, שהיא לא ראתה את אמא שלנו בגלל שהייתה  צריכה לגדל אותי בכדור הארץ.
הכנתי את עצמי לכמעט כל תגובה, אבל לא ציפיתי שתצחק, ''אל תדאגי, זה לא בגללך היא עזבה אלא בזכותך, אני והיא אף פעם לא היינו בקשר טוב במיוחד,'' הבטתי בה בהלם, ולמרות שיכלתי להבין שאימי לא אדם שכל אחד יכול להסתדר איתו עדיין זה הפתיע אותי שהיא לקחה את העזיבה שלה בכזאת קלילות, אפילו שמחה, ''אל תגידי לי שהיית בקשר טוב איתה, אם זה אפשרי בכלל.''
''האמת שלא...'' הודתי באמת, ''היינו בקשר ידידותי יותר מאשר אמא ובת, זה היה נחמד בשביל שתינו.''
טיאנה חייכה, ''כן, הדדיות זה דבר חשוב בקשר במשפחה. או אפילו כל קשר אחר.''
השעות עברו לאט ובכל הזמן הזה אני וטיאנה השלמנו פערים, דיברנו ולפעמים סתם שתקנו. עברו שש שעות עד שלפתע הדלת נפתחה ומיהרתי להחזיק בסכין שלוגן הביא לי, אבל להקלתי ראיתי שזה אחד השומרים שבישר שהסכנה חלפה והבריחו את כל החיילים הבלוורטים.
נשמתי בהקלה ואחרי כמה שניות גם לוגן נכנס. החזרתי את הסכין על השולחן ומיהרתי לעברו, סוקרת את גופו ומחפשת פצעים.
ראשו עם כמה סימני מכות, והוא נראה כאילו נאבק במישהו רק בידיים ללא נשק. ועל חולצתו באיזור כתפו היה כתם עגול כהה.
דם.
''מה קרה?!" שאלתי בבהלה ובחנתי את הפצע, חתך לאורך כתפו שנראה דומה לצלקת שיש לי מהתאונה. ברגע שזיהיתי על גופו פציעה הרגשתי שליבי משתולל בתוכי מרוב דאגה, העברתי עליו את עיניי שוב ושוב עד שפניתי בשנית ישירות אל הפצע כדי לבחון אותו מקרוב.
''זה שום דבר,'' הוא אחז בעדינות בידי ומנע ממני לבדוק את חומרת הפצע, ''הגוף שלי יבריא לבד, עוד רגע זה יעלם.''
לוגן הביט מאחוריי לעבר שלושת האנשים הנוספים שנכחו בחדר והזכיר לי שאנחנו לא לבד, ''כולם בסדר?"
אחרי שטארוס וג'ייקוב הלכו להתעדכן במצב ובכמות הנפגעים וטיאנה הודיעה שהיא הולכת לישון לוגן לקח את הסכין שהנחתי בשולחן והחזיר לחגורתו.
''מה עשית שם?" רציתי שידבר איתי, שיפסיק להשאיר הכל בבטן ויוציא קצת החוצה את מה שעובר עליו.
''אל תדאגי לא קרה הרבה.'' הוא התחמק ושנינו הלכנו חזרה גם לחדרי.
''לוגן,'' קראתי לו והוא הפנה את מבטו אליי, ''אל תגיד שלא קרה הרבה, אתה חזרת הרגע מקרב.''
הוא נאנח בקול רם, ''אולי תפסיקי כבר להתערב בכל דבר? תשחררי קצת קאיה.'' הוא ביקש וזה הספיק כדי להשתיק אותי.
הוא חזר מקרב, הוא לא בשליטה על עצמו כמו ביום יום, ואולי אני באמת צריכה לתת לו קצת שקט וזמן.
הגענו לחדרי ולוגן פנה להתקלח במקלחת שצמודה לחדרי בעוד אני החלפתי בגדים לכותונת לילה שהייתה לי בארון ופיזרתי את שיערי מהתסרוקת שאליז עשתה לי.
אחרי כמה דקות לוגן יצא מהמקלחת כעליו מכנסיים חדשים ונקיים ופלג גופו העליון נשאר חשוף לגמרי.
עיניי לא יכלו להתאפק והן שוטטו למראה גופו היפייפה של לוגן וגרמו לנשימתי להעיצר כשהוא לאט לאט התקרב אליי. הקלה מילאה אותי כשראיתי שהפציעה בכתפו באמת נעלמה, אחד מהיתרונות הרבים בלהיות שומר מלוכה, אבל ידעתי שהנפש לא תתרפא באותה מהירות כמו גופו.
''אני מצטערת על מקודם.'' אמרתי לבסוף כשלוגן היה במרחק נגיעה ממני, הוא קירב את גופו אליי והסניף את צווארי, ''בואי פשוט נהייה רק שנינו להלילה? נשכח מהכל ומחר נתמודד עם מה שהיה היום?" הוא ביקש והבנתי מה עומד מאחוריי ההצעה המפתה.
הוא עבר היום קרב, נאבק באנשים ואולי אפילו הרג וראה את כל המוות מסביבו, הוא לא מסוגל להגיד את מה שהיה ולדבר על זה, אלא במקום זאת הוא רוצה לצאת מהיום בתחושה טובה, להרגיש שהכל בסדר ואני איתו.
וגם בשבילי זה הדבר הכי חשוב, שלא משנה מה קורה מסביבנו, אנחנו תמיד יודעים למצוא נחמה זה אצל זה, לדעת שהאהבה ביננו נשארה ומחזיקה את הכל מסביב. וכרגע הוא רוצה להרגיש שהוא לא מאבד את מה שמחזיק אותנו, שאני עדיין פה בשבילו והוא פה בשבילי.
לא אמרתי מילה אלא פשוט הנחתי את שפתיי על שפתיו ונישקתי אותו, אומרת בתנועה הפשוטה הזאת שאני מסכימה.
חייוך עבר בשפתיו תוך כדי שנישק אותי חזרה והוא הניח את ידיו אל תוך שיערי ואחז בי קרוב אליו, לאט לאט עובר בידיו אל שולי כותנתי ומעלה אותה מעל גופי, מפשיט אותי תוך כדי נשיקה סוערת ושנינו עברנו אל מיטתי.
רק להלילה, שנינו הולכים לשכוח מהכל. לתת לאהבה ולתשוקה להתפשט יותר בתוכנו ומחר כבר נתמודד עם הכל. כרגע מה ששנינו צריכים זה את אחד והשניה. להרגיש שהשני קרוב אליך, נשאר ביחד איתך ולעולם לא יעזוב אותך.

המשך יבוא...