השומר בלילות (2)

פרק 26- חלומות באספמיה

''אז איך הולך בלימודים שם?" לילי שאלה בהתרגשות כשעדיין לא הצליחה לעכל שחזרתי והניחה מולי כוס תה חמה. ושאלה את לוגן מה הוא רוצה לשתות.
''ממש כיף, אני מאוד אוהבת את הלימודים שם, סוף סוף דברים שאני מתחברת אליהם ולא סתם חומרים משעממים על מתמטיקה ופיזיקה. אף פעם לא למדתי ציור בעומק כזה.''
הסיפור כיסוי להיעלמות שלי המשיך, משפחת ג'ונסון בטוחה שאני עכשיו לומדת בניו יורק בבית ספר מפורסם לציור. ובגלל המרחק באה לבקר פעם בחודש/חודשיים...
הודעתי ללילי ואלכס מראש שאני באה, והיה מצחיק לראות שכולם שמחו והתרגשו בטירוף. ברגע שבאתי כל אחד בתורו חיבק אותי בחום ולא הפסיקו להמטיר עליי שאלות ובינהם על לוגן שבא איתי כי לפני שהגענו החלטנו שיראה את עצמו בפניהם כדי שלא יצטרך כל הזמן להיות בלתי נראה.
זה היה אושר להרגיש את התחושה של בית, שהתגעגעו אליך כאילו אתה בן בית פה מאז שנולדת.
החלטנו להיצמד כמה שיותר לאמת עד כמה שזה מתאפשר. סיפרתי להם שלוגן ואני לומדים יחד והקשר ביננו הפך מקשר של חברים ללימודים לקשר רומנטי יותר. לפחות דבר אחד פחות להסתיר. ויותר משהם רצו לשמוע על איך הולך לי, אני רציתי נואשות לשמוע עליהם.
''איך הולך לך בלימודים?" שאלתי את זואי בסקרנות וזואי החלה לספר לי בהתלהבות על הלימודים ועל העבודה שהצליחה להשיג בין כל הלמידה.
לאחר מכן שאלתי את אדם על העבודה שלו בבר ואם הוא כבר החליט מה הכיוון שלו וגילה לי שהוא עדיין לא חשב מה הוא רוצה ללמוד ובינתיים רק חוסך.
לוק היה כרגע בכיתה י''א, ולא הפסיק להתלונן על הבגרויות שהחלו ועל החברים ששקועים פתאום בלימודים.
הסתבר לי מהצד שאדם וזואי סיפרו ללילי ואלכס על הקשר שלהם, לוק התחיל ללמוד סוף סוף נהיגה, לילי סיימה את הקורס אפיה שהתחילה לפני כמה חודשים, אלכס עבר להיות ממורה להיסטוריה למחנך...
כל אלה גיליתי בשעה אחת. ישבנו בספות שבסלון ולא הפסקנו לדבר, להתעדכן, לספר, לצחוק...
לרוב לוגן שישב לידי בספה היה שקט והקשיב, ורק מידי פעם דיבר ולרוב זה היה בגלל שמשפחת ג'ונסון הסקרנית עד כאב לא הפסיקה לשאול אותו שאלות.
היינו בספות מהצהריים ועד לשעת ערב מאוחרת, ובסוף כל אחד פנה לחדרו לישון. לוגן ואני הלכנו לחדרי שנשאר בדיוק כפי שהיה כשעזבתי ושכבנו שנינו במיטה זה ליד זה.
''את ביקשת את החופשה הזאת, נכון?" לוגן שאל במעט שעשוע כשלא האמין לי שאמרתי לו שג'ייקוב הציע את זה.
החייוך שלי סימן לו שזה נכון וחייוכו גדל, הוא קירב את שפתיו למצחי ונשק לי, ''תודה.''
''אין על מה. שנינו היינו צריכים את זה הרבה זמן.''
ג'ייקוב הסכים לבקשה שלי, ונתן לי שלושה ימים להיות פה ואז לחזור. היום הראשון עבר מהר מידי, והנחתי שכך גם היומיים הבאים.
''מחר אני רוצה ללכת לריי ותום, לא גיליתי להם עדיין שהגעתי. רציתי לעשות להם הפתעה.''
''אין בעיה. נלך אליהם בבוקר, הם בטח יהיו בבית לסופ''ש.''
''זה מרגיש כאילו לא הייתי כאן נצח. לא רק בערך שלושה חודשים.''
''אני מניח שזה כי אין בג'נורה תחושת זמן, הכל מרגיש שם כמו נצח שלם. עד שאתה מגיע לפה וחוזר קצת למציאות.''
''עכשיו גם אין את בלוורט שנצטרך לחשוש מהם. זה שונה מפעם, הרבה יותר חופשי ורגוע.''
''כן. אני עדיין לא מאמין שאנחנו משתפים איתם פעולה... לראות את ארתוס מידי פעם בארמון גורם לי לבחילה כל פעם מחדש.''
חייוך עצוב עלה על פניי, והנהנתי בראשי קלות, ''זה באמת מרגיש כמו סיוט. אבל אם זה מה שצריך בשביל לגמור עם כל המלחמות האלה, אז אני מניחה שאין מה לעשות וצריך לנסות להתרגל.''
''אני פשוט עדיין לא סומך עליהם, שאולי יש סיכוי שהם משתפים פעולה עם אלאריה ומשחקים אותה ביחד איתנו. לעכל את זה שהוא רק לפני כמה חודשים חטף אותך מכאן ונתן לך מכות בשביל מידע נגדנו ופתאום הם משתפים איתנו פעולה זה מרגיש לי בלתי נתפס. ואין רגע אחד שאני לידו והגוף שלי לא בוער מרצון להרוג אותו.''
''כן, זה באמת נשמע לא מציאותי. אבל בסופו של דבר גם הם וגם אנחנו יודעים שלשתף פעולה עם אלאריה יכול להרוס את שתי הממלכות לגמרי. הם יודעים שלא כדאי לסמוך על מעצמה בגודל שלהם.''
''אני מקווה שאת צודקת.''
חייכתי חייוך קטן ועייף והנהנתי בראשי, ''כן, גם אני.''
                   ~•~•~•~°~•~•~•~
''אני לא מאמינה!!!" ריי קפצה עליי ברגע שראתה אותי כשפתחה את דלת בייתה וכמעט העיפה אותי לאחור מרוב התרגשות.
''מה את עושה פה? כבר נתנו לך חופש? איך הלימודים? את אוהבת? לכמה זמן את תיהי פה? איך את מסתדרת? הפנימיות שם נקיות? יש לך כבר חבר אומן חתיך משם? מצאת כבר חברות שיגרמו לך לשכוח ממני? אבל הכי חשוב!" היא אמרה אחרי מטר של שאלות שלא הספקתי לענות עליהן וחיכיתי לשאלה האחרונה שלה, ''איך האוכל שם?"
גיכחתי בשעשוע וגילגלתי את עיניי, ''שלום גם לך ריי.''
''שלום... יאא את לא מבינה איך התגעגעתי!" היא שוב חיבקה אותי בהתרגשות יתר והיה נראה כאילו היא מסוגלת לבכות מרוב אושר.
''אני גם ממש התגעגעתי,'' אמרתי בכנות מלאה וחיבקתי אותה חזרה.
''רוצה שניכנס? ותעני לי על כל השאלות בבית."
''האמת שחשבתי אולי נלך אל תום ביחד, עדיין לא פגשתי אותו.''
''מעולה! תעני לי על כל השאלות בדרך! רק חכי שניה פה אני הולכת לנעול נעליים.''
היא נכנסה הבייתה והשאירה אותי ואת לוגן לחכות בכניסת הבית.
החלטנו שלוגן הפעם לא יראה את עצמו בפני תום וריי (בכדי למנוע בעיות בינו לבין תום וכמובן הכי חשוב- למנוע ממנו להצטרך לעבור חקירת שב''כ על ידי רייצ'ל...)
אחרי פחות מדקה ריי יצאה, צעקה לאמא שלה שהיא הולכת, סגרה את הדלת, שילבה את זרועה בזרועי והתחלנו ללכת לכיוון ביתו של תום תוך כדי שלא הפסקנו לדבר.
ההליכה לבית של תום עברה באינסוף דיבורים שהיו יכולים להימשך עד הלילה אם לא היינו מגיעות בסוף אחרי עשרים דקות לכניסת ביתו של תום.
דפקתי על הדלת והלב שלי פעם לרגע מהר יותר מהרגיל. לי ולתום אין חברות רגילה, זאת חברות שאי אפשר להסביר במילים. והכמות שהתגעגעתי אליו הייתה בלתי ניתנת לתיאור.
''רגע!" שמענו מבפנים את קולו של תום ואחרי שניות מעטות הדלת נפתחה ויכלתי לראות את עיניו נפערות כשהבחין בי.
''קייטי. כבר חזרת לביקור?" הוא שאל מההלם וחייכתי אליו בשעשוע.
''מאוכזב? כי אני יכולה לחזור...'' עשיתי את עצמי הולכת והוא צחק כשעיכל שאני כאן, התקרב אליי וחיבק אותי בחום.
''התגעגעתי.'' הוא מילמל וחייכתי אל תוך כתפו.
''תירגע, הלכתי בסך הכל לשלושה חודשים. שניכם מתנהגים כאילו לא ראיתם אותי שנים.''
כולנו ציחקקנו ונכנסנו לבית הריק של תום, התיישבנו בספות והשלמנו פערים.
הסתבר שלא רק לי השלושה חודשים האלו הרגישו לי נצח. ריי סיפרה לי על הלימודי הוראה, תום סיפר על הכניסה שלו לעסק של אביו ואני סיפרתי להם על ניו יורק כשניסיתי כמה שיותר להיצמד לאמת שבג'נורה.
לוגן עמד מאחוריי ולא הראה את עצמו בפניהם, והיה לי ממש קשה להתרגל לזה בעקבות החודשים השלמים בהם לא היינו פה והוא לא היה צריך להסתיר את עצמו.
''אז לכמה זמן את פה?" ריי שאלה ושניהם הביטו בי בציפייה.
''עד שבת בערב,''
''מה?! זה ממש קצת קצת! הגעת רק אתמול בצהריים!"
''ככה זה בגלל ההתחלה, הם רוצים שאני אתרגל ללימודים אז יש פחות שיחרורים. עד שירגע קצת.'' אמרתי ולא יכלתי שלא לומר הפעם את האמת שהסתתרה בפנים.
''יש לך שם כבר חברים? הסתדרת עם האנשים?" תום שאל והנהנתי בראשי בחייוך כשנזכרתי בכניסה שלי לג'נורה.
''כן, הם מאוד נחמדים. בהתחלה הרגשתי טיפה לא שייכת כי זה היה סוג של מקום מסוג שאף פעם לא הכרתי, אבל לאט לאט התרגלתי.''
''טוב, זה לא מפתיע אותי. את פשוט מסתגלת לכל חור או מקום שתיהי בו.''
''אם כבר מדברים על הסתגלות, איך הולך לך בעסק של אבא שלך?" שאלתי בהתעניינות.
''אני לא כל כך בטוח, בינתיים אני נשאר לעבוד אצלו כדי להרוויח כסף אבל אני חושב על לנסות להתקדם הלאה. אני רוצה אולי להקים משהו בעצמי במקום להיות מתחת למישהו.''
''זה נשמע רעיון מעולה!" ריי אמרה והנהנתי בראשי לאות הסכמה לדברייה.
''או שזה בסוף סתם יהיו חלומות באספמיה.''
''אתה מחליט מה יהיו חלומות שיתגשמו ומה יהיו חלומות באספמיה, תום,'' אמרתי ונזכרתי לפתע בחלום שלי, חלום שכבר מזמן כמעט שכחתי ממנו, ''הכל בסוף עניין של גישה.''

המשך יבוא...

מי גאה בעצמה? קאסיה גאה בעצמה! - (התאוששתי ממחסום כתיבה וכתבתי בכח!)
מצטערת אם הפרק לא יצא משהו, ניסיתי לכתוב אותו כמה שיותר מהר בשביל לא להתקע שוב כמו לפני שני פרקים שפשוט מרחתי את הזמן...
אוי איך שהתגעגעתי למשפחת ג'ונסון, ריי ותום! כמעט כמו קאיה עצמה😣
נתראה בקרוב⁦❤️⁩ (מקווה שכך😉)