השומר בלילות (2)

פרק 14- שנינו לבד

''ארתוס.''
קולי רעד, מנסה לעכל את העובדה שהוא באמת כאן, עומד מולי, האדם שהתפללתי כל יום שלא אראה יותר לעולם.
גופי שהיה צמוד לקיר הזכיר לי שאין לי לאן לברוח ונכנסתי לחרדה כשראיתי אותו מתקדם אליי יותר, עד שהיה במרחק של סנטימטרים בודדים ממני.
ידיו כלאו אותי לקיר והרגשתי את ליבי עוד רגע מתפוצץ ופורץ החוצה.
''חשבת שתוכלי לברוח ממני לנצח?" הוא חייך בשעשוע ורק המבט שלו הספיק לי כדי שאבין בשביל מה הוא בא לפה.
נקמה.
''מה אתה רוצה?" קולי בגד בי ויצא חלש משהתכוונתי, אך בגלל חוסר המרחק שיצר הוא יכל לשמוע כל מילה.
''חשבתי שלא סגרנו את העניינים ביננו כמו שצריך,'' הוא העביר את ידו לשיערי וסילסל אותו בידו, מתענג על כל רגש של פחד שנראה מעיניי, ''באתי לסיים את מה שהתחלתי.''
זיכרון כואב חלף בראשי, מה שהוא ניסה לסיים בפעם האחרונה שראיתי אותו- כשניסה להרוג אותי ובריגן עצר אותו.
''אין לך מה לומר?" הוא שאל בשעשוע אחרי זמן מה של שתיקה מצידי, ''מה עם כמה מילים אחרונות.''
עיניי לפתע קלטו את ידו מוציאה סכין חדה מחגורתו וכל גופי קפא כשעיניי ממוקדות על הסכין, שפתיי רעדו ופאניקה תקפה אותי.
הדלת נפתחה בפתאומיות וראיתי את לוגן נכנס כשבידו חרב שמכוונת לארתוס.
ארתוס מיהר לאחוז בי מולו צמוד לחזו, והצמיד את הסכין לצווארי ובידו השניה סתם את פי שהחל לצעוק.
''תעזוב אותה ארתוס.'' לוגן נראה זועם כשדאגה ממלאת את עיניו ויכלתי לראות שמסתתר בהן פחד.
''לוגן, איזו הפתעה. ממש שתי ציפורים במכה אחת,'' ארתוס מלמל בארס כלפיו, ''תניח את החרב.''
לוגן לא היסס יותר מכמה שניות והניח לאט את החרב על הרצפה, מרים את ידיו למעלה כדי להראות לא שהוא נקי מנשק בעוד עיניו מתרכזות על הסכין שצמודה לצווארי, ''בוא נפתור את זה ביננו ארתוס, תן לה ללכת ותקח אותי במקום.''
הבטתי בלוגן מופתעת וניסיתי לסמן לו שלא יעשה זאת אך הסכין מנעה ממני לזוז.
''האמת שבהתחלה חשבתי שאגמור איתה סוף סוף ואז אברח מפה בשקט, אבל עכשיו כשנחשפתי נראה שהתוכנית שלי השתנתה, ואני צריך אותך בשבילה.''
''מה אתה רוצה?"
''תפנה לי את השטח, כדי שאני והיא נוכל לצאת מכאן.''
''ואז תשחרר אותה?"
ארתוס גיחך, ''לא, אני לא חושב. אני צריך אותה לדברים אחרים. אבל לא אהרוג אותה, אם תעזור לי.''
לוגן גיחך, גיחוך חסר הומור המעורב עם דאגה וזעם, ''איך אני יכול לבטוח בך שלא תהרוג אותה בסוף?"
''אני מניח שתצטרך להחליט בין זה לבין כך שאהרוג אותה עכשיו מולך. בחירה שלך.''
יכלתי לראות בראשי את החייוך האכזרי שלו כשאמר זאת, ולוגן הרהר בדבריו עד שלבסוף פתח את הדלת לרווחה וסימן לארתוס שהוא מסכים.
ארתוס המשיך להצמיד את הסכין לצווארי באיום ודחף אותי מעט קדימה כדי שאתחיל ללכת, וכך עשיתי.
לאט לאט התקדמנו לעבר היציאה מהחדר וראיתי איך מסביב העובדים והשומרים בארמון מביטים במחזה באימה, השומרים הרחיקו את שאר האנשים ושמרו על מרחק כשראו את הסכין הצמודה לעורי באיום.
''ארתוס!" קולו של ג'ייקוב נשמע מאחורינו וארתוס סובב אותי כשהסתובב בעצמו לעבר ג'ייקוב שנראה זועם מלראותו.
נראה שכמעט כולם מכירים אותו פה.
ארתוס גיחך כשראה אותו, ''ג'ייקוב לואיס, עבר זמו רב...''
''חבל שהוא לא נמשך יותר,'' ג'ייקוב ירק בארס, ''מה אתה רוצה?"
''בסך הכל באתי לסגור חוב ישן.''
''אתה מבין שאני לא אתן לך לעשות זאת, נכון?"
''אני דווקא חושב שאין לך כאן כל כך הרבה ברירה.''
בזמן שדיברו בינהם ראיתי מהצד את לוגן שהביט בי וסימן לי בעיניו שהכל יהיה בסדר, ולמרות שניסה להסתיר את הדאגה, עדיין יכלתי לחוש בה.
''שנינו יודעים שבכל מקרה גם אם נתן לך ללכת אתה תהרוג אותה, לכן אני מציע לך הצעה אחרת.''
''שהיא?"
''החלפת שבויים, אנחנו לעומתכם לא הורגים את כל השבויים שאנחנו תופסים. תשחרר אותה ואני אשחרר חלק מהם.''
''כמה זה חלק?"
''שמונה שומרי מלוכה, ושלושה ממעמד המלוכה.''
''עשרה שומרי מלוכה וחמישה אנשים ממעמד המלוכה,'' ארתוס התווכח וג'ייקוב הניד ראשו בהסכמה.
''מקובל.''
''מעולה,'' ארתוס אמר ומשך אותי איתו לאחור, ''אני אחכה לכם מחוץ לשער ביחד איתה. כדאי לכם מאוד להביא את השבויים ברבע שעה הקרובה, אחרת אני לא מבטיח שאהיה אחראי למעשיי.''
ארתוס יצא החוצה כשאני עדיין כבולה בידיו והוביל אותי מחוץ לשער הארמון.
המקום כבר התנקה מאנשים, השומרים דאגו שלא יהיו עובדים כרגע ורק לוגן ועוד כמה שומרים הלכו מאחורינו במרחק בטוח, מצד אחד לוודא שארתוס לא יפגע בי ויברח ומצד שני לא להתקרב יותר מידי ואז לגרום לארתוס לחשוב שהעסקה מבוטלת.
''אני רואה שאת ממש חשובה להם,'' ארתוס מילמל בשעשוע בקול רם כדי שכולם יוכלו לשמוע, ''אף פעם לא שמעתי על הצעה של חמישה אנשים ממעמד המלוכה תמורת מישהי אחת.''
החלטתי לא לענות לזה, ואחרי שחיכה כמה שניות לתגובה ממני הוא גיחך בשעשוע, ''אני רואה שלא השתנית, את עדיין שותקת.''
''ארתוס תניח לה.'' לוגן אמר בזעם וראיתי איך הוא נאבק בגופו לא להתקרב אלינו יותר מידי.
אבל המילים הללו גרמו להפך, ארתוס רצה להתעלל קצת בלוגן, ואם לא פיזית אז מילולית.
''למה להניח? בסך הכל העלתי קצת זיכרונות יפים שהיו לנו ביחד. למשל הפעמים שבהם היא הייתה שותקת והייתי יכול לעשות בה כרצוני, אתה לא מבין כמה זה הרגיש טוב להוציא עצבים עליה ולא על בובה שלא מראה שום סימני כאב.''
''חתיכת...'' לוגן התחיל לקלל אותו בקללות שלא שמעתי מעולם והשומרים שלידו עצרו אותו מלהתקרב אליו, ''אני אהרוג אותך,'' הוא לבסוף אמר אחרי מטר של קללות כשעניו הביטו בו בכל כך הרבה שנאה וזעם, ''אני אתפוס אותך יום אחד, ואגרום לך להתחנן בפניי שאהרוג אותך, תזכור את זה.''
לא יכלתי לראות את פניו של ארתוס, אבל הנחתי שהוא מחייך. חייוך מרוצה מכך שהצליח להוציא את לוגן מהכלים.
ולפני שארתוס הספיק להגיב לההערה הזאת ג'ייקוב יצא מהארמון כשמאחוריו שומרים שמובילים את האסירים שארתוס ביקש.
''קדימה ארתוס, תשחרר אותה.'' ג'ייקוב סימן בראשו על האסירים שהביא כאומר שאת החלק שלו הוא עשה, ועכשיו תורו לעשות את החלק שלו.
''קודם תשחרר אותם, ותפתח את השערים.'' ארתוס התווכח שוב וג'ייקוב סימן לאחד מהשומרים לפתוח את השער ולשאר השומרים לשחרר את האסירים.
ברגע שהאסירים השתחררו ארתוס הוריד ממני את הסכין שהצמיד לצווארי ודחף אותי לעבר זרועותיו של לוגן שמיהר לתפוס אותי ולהרחיק אותי כמה שיותר מארתוס.
ברגע הייתי בין זרועותיו של לוגן הרגשתי לפתע הקלה עצומה, יכלתי לנשום עמוק ולהיאחז בו חזק כשגם הוא מחבק אותי חזק קרוב אליו.
מהצד הבטתי בארתוס שהביט בי ובלוגן בשעשוע לפני שפנה ללכת, ''לא יכול לחכות לפעם הבאה קאיה. רק בפעם ההיא אוודא שתהיה לנו קצת יותר פרטיות.''
                     ~•~•~•~°~•~•~•~

כיסיתי בידי את צווארי, כאילו עדיין יכלתי לחוש את הסכין של ארתוס צמודה אליה.
עברו שעתיים מאז, אני ולוגן שכבנו במיטה כשאני מניחה את ראשי בחיקו, ידו הימנית עוטפת אותי וגורמת לי לחוש בטוחה, מזכירה לי שאני קרובה אליו.
''להביא לך מים?" הוא שאל והנדתי ראשי לשלילה. גרוני ופי היו יבשים, אבל לא רציתי שילך ויעזוב אותי פה לבד.
''לא, תודה.''
''את עדיין חושבת שתיהי מסוגלת ללכת לנשף שבעוד כמה ימים?"
''כן, אני רק צריכה את היום הזה להישאר כאן, איתך. מחר אני כבר אקום שוב על הרגליים.''
לוגן הנהן בהבנה ונשק למצחי, ''אם כך, אני אשאר איתך עד מתי שתרצי.''
חייכתי אליו עד כמה שיכלתי ונשקתי לשפתיו, ''תודה לוגן.''
הנחתי שוב את ראשי עליו כמה דקות בשתיקה עד שהוא הפר אותה, ''אני מצטער."
כיווצתי את גבותיי בבילבול, "על מה?"
''הבטחתי לך שהוא לא יצליח להתקרב אלייך, שאת בטוחה. ולא הצלחתי לקיים את זה.''
''כן הצלחת, אני בטוחה עכשיו.''
שוב עברה שתיקה בין שנינו, לוגן הביט בי בהבעה שלא הצלחתי לפרש, כאילו ניסה להבין משהו, לפתור איזו חידה בראשו. ולבסוף לפתע הניח את שפתיו על שפתיי ונישק אותן, ''אני דווקא אוהב את הרעיון שלך,'' הוא אמר תוך כדי שהעמיק את הנשיקה ולפני שהספקתי לשאול איזה רעיון הוא המשיך, ''להישאר כל הערב הזה ביחד שנינו, לבד.''

המשך יבוא...

הרגע סיימתי לכתוב את הפרק הבא(: שדרך אגב ממש יצא ארוך ונראה לי אפרסם אותו שבוע הבא.
אם יהיו חמישים הצבעות אז אני ישר אפרסם🙂 אם לא אז שבוע הבא/עוד שבוע וחצי.

לילה טוב(:💕