השומר בלילות (2)

פרק 25- לחזור לשקט

לא פחות ולא יותר. בחורה שחורת שיער, עם עיניים שחורות המסמלות 'שומרת מלוכה', מדים שחורים של עבודה, גבוהה ורזה.
אקסית של לוגן, איך אפשר לשכוח?
''אנה, מה את עושה פה?" נראה שלוגן היה מבולבל אפילו יותר ממני. הוא בחן אותה כאילו ניסה לשכנע את עצמו שזו באמת היא ולא יצר דמיונו.
''אבא שלך הזמין אותי לארוחת ערב... אני יכולה להיכנס?"
לוגן צעד לאחור כדי לפנות לה את המעבר והיא נכנסה פנימה בגב זקוף וראש גאה, מתיישבת בכיסא שליד דרייק ומדברת איתם בחופשיות כשהיא מתעלמת באופן בולט ממני.
בהתחלה היא דיברה עם דרייק, לאחר מכן דיברה עם שיין ואז הפנתה את ראשה למול לוגן, ויכלתי לשים לב איך ההבעה בעינייה השתנה לפתע.
''מה שלומך לוגן? לא ראיתי אותך זמן רב."
''בסדר,'' לוגן ענה בטון מעט יבש, ''חשבתי שאת נוסעת במשלחת לבלוורט.''
''בסוף דחו את הנסיעה לשבוע הבא,'' היא ענתה במתק שפתיים, מרפרפת בעיניה על גופו ואז חוזרת שוב להביט בעיניו, ''חשבתי שאולי אם כבר דחו את הנסיעה, למה שלא אקפוץ לביקור קצר.''
לוגן נשאר להביט בה, שיין הביט בלוגן, ודרייק הביט בי בהתנצלות בשם אביו וחייכתי אליו חייוך קטן עם ניד ראש לאישור שהכל בסדר.
''הייתי בנהר האינסוף לפני כמה ימים, אתה זוכר לוגן את הימים ההם? כל הטיול שלי לשם נזכרתי בפעמים בהם הלכנו לצפות בזרם של הנהר. אלה היו ימים יפים.''
''כן, אלה היו ימים יפים,'' לוגן אמר בעוד הוא מדגיש את המילה 'היו' אך לא יכלתי שלא לשים לב בזיק שעלה בעיניו.
אנה הייתה חברת ילדותו, לאחר מכן אפילו בת זוג. הייתי צריכה להניח שהיא תשתמש בזה כדי להחזיר אותו.
במה שלה יש ולי אין- עבר ארוך משותף.
''אתה זוכר את הבית של דון ג'ובאן? שתמיד נטוש והיינו הולכים לשם בתור ילדים, שם גם הייתה הנ...''
''זה מספיק אנה.'' לוגן קטע את דבריה בקול עצור כשהוא מנסה להרגיע את עצמו.
ידיו אחזו בחוזקה מפיץ מסכנה כשהוא הוציא את כל רגשותיו עליה, הוא כעס. אבל היה משהו נוסף עם כל הכעס הזה. משהו שלא הצלחתי לפענח.
הוא התגעגע. הוא נזכר בימים ההם שהיא הזכירה. ימי ילדותו.
האהבה הראשונה שלו.
דממה כבדה התעופפה באוויר והתלבטתי אם יש משהו שכדאי שאומר אך כשלא מצאתי מילים נכונות החלטתי לשתוק.
''אני חושב שכדאי שנלך,'' לוגן מילמל וקם מכיסאו, מסמן לי בראשו גם לקום כשהוא נמנע בכח מלהביט באנה.
''אני צריך לדבר איתך לפני שתלך,'' שיין הודיע וקם גם הוא מהכיסא, ''לבד.''
לוגן חשב כמה שניות עד שלבסוף הנהן לאישור ושניהם פנו לאחד החדרים לדבר.
הזמן הזה הרגיש כמו נצח, ולאט לאט יכלתי לשמוע את הריב בין לוגן לאביו שהתגבר יותר ויותר עד לכמעט צעקות...
בסופו של דבר לוגן יצא מהחדר ומיהרתי לצעוד לכיוונו. עיניו הסוערות עדיין הביעו זעם על אביו אך כשהביט בי מבטו התרכך מעט והוא נשם עמוק לפני שנפרד לשלום מאחיו, שילב את ידי בידו, והוביל אותנו ליציאה מהבית.
''מה קרה שם?" שאלתי ברגע שדלת הבית נסגרה מאחורינו והתחלנו להתקדם לעבר הכרכרה.
''שום דבר מעניין.''
''לוגן.''
''זה כלום. אנחנו לא חוזרים לשם יותר.''
''בגללה?" שאלתי בתדהמה.
''לא,'' לוגן הסביר והתחיל ללכת מהר יותר, ''בגללו.'' הוא אמר והבנתי שהוא מתכוון לאביו.
השומרים ליוו אותנו בחזרה לכרכרה, ולוגן יש לידי בדממה רועשת כשהרכב הצליף בסוסים והכרכרה החלה לנסוע.
''מה הוא אמר?" שאלתי בלחש והנחתי את ידי על כף ידו הגדולה בעידוד.
הוא הסיט את ראשו להביט בנוף שבחלונו וניסה שוב להתחמק, ''שום דבר ששווה לחזור עליו.''
''לפי המבט שלך אני לא מאמינה לך.''
הוא שתק לכמה שניות ואז החל לדבר, ''הוא הזמין את אנה בכוונה, רצה איכשהו לשכנע אותי לחזור אליה כאילו מדובר בלהחליף עבודה.
הוא זכר איך היה לנו קשר טוב וחשב שזה שהיא תבוא זה יעלה לנו זיכרונות ורגשות מחדש... ואני עוד קיוויתי שההזמנה הזאת הייתה בשביל שהוא יחליט לקבל אותי בחזרה בכל זאת איך שאני.
מסתבר שיש אנשים שלעולם לא משתנים.''
שתקתי. לא היה לי מה לומר ורק הבטתי בו במבט שגרם לו להסיט את פניו מהחלון לעברי, ''מה?" הוא שאל ואחרי שלא עניתי המשיך, ''נו? מה יש לך לומר על זה?''
''מה אתה רוצה שאני אגיד?"
''שאת גם חושבת שלא היינו צריכים לבוא... שאת מבינה סוף סוף שאין לי עוד שמץ של סיכוי לחזור לשם.''
''אבל אני לא חושבת ככה.''
''אז מה את כן חושבת?" הוא שאל בחוסר אמון כשהסערה שבעיניו עדיין סוערת. הוא נפגע מאביו עד עמקי נשמתו ורציתי לדעת מה עוד אביו אמר לו.
ברור שלוגן סיפר לי רק חלק ממה שקרה שם.
''שעדיין יש לך אפשרות לחזור, שיקבלו אותך שם. זאת בחירה שלך איך לחיות את החיים שלך.''
''נכון. אבל אני בחרתי בך. רק כואב לי שהוא לא מסוגל בגלל זה לבחור בי.''
''אני יודעת.'' אמרתי בהבנה והנחתי את ראשי על כתפו, משלבת את אצבעות ידי באצבעותיו בנחמה.
ידעתי שקשה ללוגן העובדה שהמשפחה שלו מתרחקת ממנו בגלל הקשר שלנו, ולכן היה לי חשוב להזכיר לו בכל פעם שיש לו את האפשרות להתחרט ולחזור אליהם, כדי שיבין שיש לו את האפשרות בחירה בחיים שלו. ואני אקבל כל החלטה שלו בהבנה. אז אולי זה דווקא טוב הביקור שלנו אצלהם, לפחות הוא הבין שאין כמה וכמה אפשרויות אלא רק שתיים.
או אני או הם. והלוואי וזה לא היה ככה. אבל זה כבר לא בידי או בידי לוגן.
''את יודעת,'' לוגן לפתע לחש לי כדי שרק אני אשמע, ולפני שהמשיך לדבר הרים את אצבעותיי השלובות באצבעותיו לשפתיו ונישק את מפרקי אצבעותיי, ''כשהייתי איתך בכדור הארץ, זה היה לרגע באמת הפסקה בשבילי מהכל. לא הייתי צריך לחשוב כל הזמן על איך או אם יקבלו אותי... על אבא שלי, אנה, המפקד שלי, המשימות והעבודה שלי פה, על המלחמה, על זה שאת נסיכה עכשיו... הכל היה פשוט יותר. קל יותר. רגוע יותר. טוב יותר.
ופתאום לחזור לפה היה כמו לחטוף סטירה לפנים. כאילו שם שקעתי בשינה עמוקה והחזרה לכאן העירה אותי מהחלום הטוב שחלמתי.''
''היית רוצה שנשאר בכדור הארץ? ונחייה חיים רגילים שם כמו כולם?" שאלתי בעיניין.
יכולתי לרגע להרגיש אותו מחייך כשהוא דמיין את זה, ''את זוכרת ששאלת אותי פעם אם אני אשאר איתך בכדור הארץ אם תחליטי להישאר שם?'' הוא שאל וחייכתי כשניזכרתי בשיחה ההיא-

' "לא משנה לאן את הולכת אני אבוא איתך."
''גם אם אני אשאר פה אחרי גיל שמונה עשרה?"
''גם אם תרצי להישאר פה אחרי גיל שמונה עשרה,'' הוא אישר ותחושת הפרפרים בבטן שלי התגברה בעוד הרגשתי את ליבי מחסיר פעימה מדבריו. '

"כן אני זוכרת את זה."
''אז מאז אני זוכר שתמיד קיוויתי שתרצי לחזור ולהישאר בכדור הארץ, הייתי מדמיין שאנחנו נשארים שם ולא צריכים לחשוב יותר על עם שלם של ג'נורה, על המלחמה, על המשפחה שלי, על התפקיד שלי ושלך פה. פשוט לחיות חיים פשוטים ורגועים מהכל.''
הייתי חייבת להודות ביני לבין עצמי שהופתעתי.
תמיד הייתי בטוחה שלוגן אהב להיות בכדור הארץ, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. חשבתי שהוא יותר אוהב את ג'נורה. לא דמיינתי שאשמע את זה ממנו.
''את מופתעת?"
''כן.'' הודתי והרגשתי את הכרכרה נעצרת כשהגענו לבסוף לארמון.
אני ולוגן ירדנו מהכרכרה, הודנו לרכב, ופנינו למדרגות אך לפני שהגענו לחדרי והיינו לייד חדר העבודה של ג'ייקוב וטארוס נעצרתי כשמחשבה עלתה במוחי.
''חכה לי שניה,'' ביקשתי מלוגן שהביט בי מבולבל ודפקתי בדלת שלוש דפיקות. השומר ששמר בחדר יצא החוצה והכניס אותי פנימה.
ג'ייקוב היה לבד בחדר מלבד השומר שהכניס אותי, הוא עזב את הניירת שהיה עסוק בה והפנה את מבטו אליי, וברגע שראה אותי חייוך עלה בפניו, ''קאיה, איך היה בטיול במרכז הממלכה?" הוא שאל בעניין וסימן לי לשבת בכיסא שמולו.
''בסדר,'' עניתי כשהרצתי לרגע בראשי את כל אירועי הטיול שלנו, ''רציתי לבקש ממך משהו.''
ג'ייקוב הביט בי בהקשבה מלאה והמתין לבקשתי, ''כן?"
''אני יודעת שעכשיו זה לא זמן טוב במיוחד, ושיש הרבה מאוד דברים לעשות לקראת המלחמה... אבל רציתי לבקש ממך אם זה אפשרי, לחזור רק לכמה ימים לכדור הארץ לבית אומנה שהייתי בו לפני שהגעתי לכאן.'' אמרתי כשחשבתי שאולי לי וללוגן באמת לא יזיק להיות בחופשה קצרה שנינו, בה נשכח לרגע מהכל בתקווה שאחר כך נחזור לכאן בכוחות מחודשים.
זמן מה לחזור לשקט שהיה בכדור הארץ, בבית משפחת ג'ונסון.

המשך יבוא...

מקווה שלא עבר הרבה זמן מהפרסום של הפרק הקודם😅 מחסום כתיבה כמעט תפס אותי חזק אבל לא נתתי לו! נלחמתי בכל הכח(;
עוד בערך כחמש/שש פרקים עד לסוף. מתרגשות? האמת שלי פתאום קשה לעכל שאני הולכת לסיים את הכתיבה על קאיה ולוגן, התחברתי אליהם יותר מידי בעקבות שני ספרים, נראלי יהיה לי קשה יותר לסיים את הספר הזה משחשבתי.