השומר בלילות (2)

פרק 21- חוזה

היי אהובות(: שבוע טוב⁦❤️⁩
אני חייבת לשתף אתכן על היומיים שהיו לי(: אמא שלי ב''ה ילדה היום בבוקר (יש לי אח חדש ומתוק שלא דומה לי בכלל😄) היא הייתה בבית חולים לשמירת הריון עוד מיום חמישי עם אבא שלי אז הייתי שבת לבד עם האחים הקטנים שלי (אני הכי גדולה) ובדיוק עכשיו חזרתי מביקור אצלה עם המשפחה, והחלטתי שלמרות שפרק 22 עדיין לא מוכן לי אני אעלה לכן פרק ואשתדל לגמור לכתוב את הפרק הבא כמה שיותר מהר, מקווה שתאהבו ושאין לי יותר מידי שגיאות כי לא הספקתי לעבור על זה.
אוהבת(:⁦❤️⁩

''מה זאת אומרת ידידים? מי מהם בא?" ראיתי על פניו של ג'ייקוב שכשהביט בי ידע שבשאלה שלי מסתתרת השאלה שהכי פחדתי ממנה-
ארתוס איתם?
''הם כנראה לא באו להילחם, והם לא אמרו מי מהם בא.''
לא האמנתי שזה קורה. כל מה שרציתי היה לברוח מהחדר הזה אל לוגן שחיכה לי בחוץ ולהיות איתו לבד בחדר מוגנת בין זרועותיו. הרגשתי את ידה של טיאנה שישבה לידי מונחת על ירכי בעידוד לפני ששאלה, ''מתי הם יהיו פה?"
''הם אמורים להגיע עוד כשעה,'' הפעם השומר שבא להודיע את ההודעה אמר, ''אם תרצי הוד מעלתך אפשר לא להכניס אותם.''
''לא,'' היא ענתה, ''נשמע מה יש להם להגיד.''
''ותגבירו את השמירה, אני רוצה שיהיו לפחות שני שומרים באזור על כל אדם שלהם,'' הוא אמר לשומר ואז פנה לשאר יושבי השולחן, ''הישיבה הזאת נסגרת, תחזרו בבקשה לבתיכם חוץ ממעמד המלוכה.''
כולם בהדרגה יצאו מהחדר עד שנשארנו אני, ג'ייקוב, טיאנה וטארוס.
בזמן שכולם הלכו ניסיתי לאט לאט לקלוט שיש מצב שארתוס יהיה פה, הייתי צריכה לעכל את זה וחששתי שאני עדיין לא מוכנה לכך כשתמונתו מצמידה סכין לצווארי עולה בראשי...
''קאיה, אם את רוצה את יכולה ללכת, את לא חייבת להישאר פה כשהם באים.'' טיאנה אמרה בדאגה אבל הנדתי את ראשי לשלילה, לא רציתי שהם יחשבו שאני חלשה.
''לא, אני רק צריכה רגע לשאוף אוויר בחוץ ואני חוזרת.'' אמרתי וחייכתי חייוך מאולץ לפני שיצאתי וראיתי את לוגן מתקרב אליי במהירות.
''מה קרה? למה כל היועצים יצאו עכשיו? הישיבה נסגרה מוקדם?"
שאלותיו סיחררו אותי לרגע ולקח לי כמה שניות להצביע בראשי לכיוון היציאה, ''בוא נדבר בחוץ, אני צריכה אוויר.''
הוא הנהן את ראשו לאישור כשעיניו מתחילות להתמלא בדאגה וליווה אותי ליציאה כשמשב רוח נעים קיבל את פניי והרגשתי איך האוויר ממלא אותי ומרגיע אותי.
נשענתי בידיי על המעקה והבטתי בגינה כשהתחלתי להסביר ללוגן שעמד לידי מה קורה, ''חיילים של בלוורט בדרך לפה.''
''מה?!"
''אל תדאג. הם אומרים שהם באים לפה כידידים, לא כאויבים.''
''אני לא סומך עליהם.''
''תאמין לי שגם אני לא.''
''וארתוס...?" הוא שאל והרמתי את כתפי כלא יודעת.
''הם לא אמרו...'' הסברתי, ''אבל משום מה יש לי תחושה שהוא לא יפסיד ביקור פה.''
ראיתי איך גופו של לוגן לפתע נדרך ואת ידיו הופכות לאגרופים, ''הוא לא יתקרב אלייך, נחזור לחדר ונישאר שם עד שילך ו...''
''לא לוגן, אני נשארת. רציתי להודיע לך כדי שלא תופתע אם פתאום תראה אותו, אבל אין לי כוונה להסתתר יותר, עם כמה שזה מפתה.''
''למה לא?"
''בגלל שאני לא סתם מישהי בממלכה הזאת, אני נסיכה. אני לא יכולה להראות חולשה כלפי האויבים שלנו, ככה בכל אופן גברת רוטרנר לימדה אותי...'' מלמלתי ויכלתי להרגיש אותו מתלבט אם לשתף עם זה פעולה או לא אז לפני שיחליט שלא הנחתי את ידי על זרועו וחייכתי אליו, ''אני אהיה בסדר, אנחנו לא נשאר לבד לרגע. תסמוך עליי.''
הוא הנהן באישור, ''אני סומך עלייך.''
נשקתי לשפתיו ונכנסנו בחזרה לארמון כשאני נכנסתי לחדר ישיבות ולוגן כמו מקודם חיכה לי בחוץ.
הרגשתי שהשיחה של לוגן הגבירה לי את הביטחון, ופתאום הייתי רגועה יותר.
''הכל בסדר?" טיאנה שאלה כשהתיישבתי לידה והשבתי לה באישור.
ג'ייקוב דיבר איתנו על כל הדברים שרק אנחנו, מעמד המלוכה, צריך לדעת עד שדפיקה  בדלת נשמעה והכנתי את עצמי נפשית למי שהולך להיכנס.
השומר ששמר על הדלת חיכה להסכמתו של ג'ייקוב ולאחריה פתח את דלתות חדר הישיבה.
טארוס וג'ייקוב קמו כדי לקבל את פניהם של השומרים הבלוורטים ואני וטיאנה נשארנו לשבת מול השולחן.
ראשית קבוצה של שלושה שומרים שלא זיהיתי נכנסו, ומעט הקלה מילאה אותי כשגם השניים שאחריהם אינם היו מוכרים לי, ובדיוק ברגע שחשבתי שאלה הם השומרים שהגיעו הוא נכנס.
ארתוס.
כמובן, חשבתי במרירות, הרי על חשבון מי יצחק השטן אם לא עליי.
ג'ייקוב וטארוס בירכו אותם לשלום כאילו הם חברים וותיקים ולא אוייבים של שנים על גבי שנים, ואני רק חיכיתי לאיזשהו סימן שכל זה היה מלכודת אך נראה שהבלוורטים האלו לא מאיימים כל כך, אני גם מניחה שהורידו להם את הנשק לפני שנכנסו.
חוץ מזה, לפי כמות השומרים שיש פה משלנו חמושים, רק אם הם טיפשים הם ינסו לתקוף בצורה כלשהי אחד מאיתנו.
וארתוס, כידוע, ההפך מטיפש.
יכלתי לראות שכשג'ייקוב קידם את פניו של ארתוס הכל היה מאוד טעון, ארתוס לא רק האויב שלי, הוא האויב של כולם כאן. רק אצלי ההיכרות איתו כנראה יותר מעמיקה... רגע לפני שכולם התיישבו גם סביב השולחן ארתוס מיקד את מבטו בי וצמרמורת תקפה אותי לפתע.
המסיכה שעטיתי על פניי הסתירה את סערת הרגשות שאיימה לפרוץ ממני, ואספתי כל כח שנמצא בתוכי כדי לשלוט בעצמי.
''תכירו, זאת אישתי טיאנה,'' ג'ייקוב הציג את טיאנה בפני השומרים בלוורטים והיא הנידה קלות את ראשה בברכה ואז פנה להציג אותי, "וזאת גיסתי קאיה."
ארתוס לא הראה כל סימן לכך שאין צורך בהיכרות המיותרת הזאת, מה שהיה ידוע לכל יושבי החדר. הם פשוט הנידו את ראשם וארתוס חייך, גורם לצמרמורת חדה לעבור בגווי ולשערות ידי לסמור.
"אז במה העניין ארתוס?" טארוס שהיה ישיר יותר מג'ייקוב שאל ושילב את זרועותיו על השולחן בעניין, "אנחנו מודעים לעובדה שלא באת כדי לחזות בנוף שמטירתנו." 
"באנו הנה עם הצעה מהוד מעלתו." ארתוס התכוון למלך בלוורט והמשיך בדבריו, "שמענו שאלאריה מרחרחים אחריכם, ואני לא יודע אם ידעתם או לא, אבל נראה שגם אחרינו."
נראה שהבנה פשטה בעיניה של טיאנה אך היא שאלה כדי לוודא, "מה אתם מציעים?"
"שנינו יודעים שאין לנו סיכוי מול מעצמה בגודל של אלאריה, לא כל עוד אנחנו לבד."
"אתם מציעים ברית." טארוס מלמל בהבנה וארתוס הניד את ראשו באישור.
"אלאריה מתכננת ככל הנראה מלחמה נגד שנינו, במוקדם או במאוחר אחד מאיתנו יובס בידה, ולאחריו כשתתאושש מהמלחמה הראשונה היא תעבור לשני.
אנחנו עכשיו באותו מצב, ובשביל להמשיך לחיות כמדינה עצמאית כל מה שנותר לנו לעשות זה לשתף פעולה."
ג'ייקוב גיחך לפתע, והופתעתי לראות את עיניו מלאות זעם טהור שלא מכוסה במסכה שתמיד לבש על פניו, וכשהבטתי בידיו ראיתי אותן רועדות מרוב כעס עצור שעמד להתפרץ, "אתה יודע מה אתה מבקש מאיתנו ארתוס, נכון?
יותר מידי שנים של מלחמה גרמו למלך שלך לשכוח את מי גרם לה? מי המשיך אותה ולא הסכים לעצור למרות כל המוות שנוצר?
אילולא המלחמה הזאת היינו עם מספיק כח שאלאריה בחיים לא הייתה מעיזה להתקרב לכיווננו, חמש עשר שנות המלחמה שהמלך הארור שלך כפה עלינו הוביל לכל המצב הזה, איך בשם כל האלים אין לו בושה כרגע לבקש עזרה מאיתנו?!"
''ג'ייקוב.'' טארוס הזהיר אותו לא לאבד שליטה.
''אנחנו לא מבקשים עזרה ג'ייקוב,'' ארתוס אמר ולא נראה שהתייחס כלל לזעמו של ג'ייקוב, ''אנחנו מציעים ברית, שזאת עזרה משני הצדדים, אנחנו לכם ואתם לנו. אני בטוח שלולא זה היה עוזר גם לכם היית מעיף אותנו מכל המדרגות.''
''אני באמת שוקל זאת כרגע.''
''ג'ייקוב,'' טארוס אמר שוב והביט בו, שיחה אילמת נוספת התקיימה דרך עינייהם, ''תחשוב על זה רגע בהיגיון, אין לנו שמץ של סיכוי נגד אלאריה לבד. רק ביחד עם בלוורט יש לנו יכולת להשיב מלחמה.''
בזמן שטארוס וג'ייקוב דיברו ביניהם חשתי את מבטו של ארתוס עליי, ונאבקתי לא לרוץ לדלתות היציאה כמו ילדה קטנה מפוחדת.
לעזאזל כמה שאני פחדנית.
''הבאתם איתכם חוזה?" טארוס שאל לבסוף כשהצליח לשכנע את בנו וארתוס הנהן בראשו לאישור.
''כן, הנה.'' הוא לקח מאחד השומרים שעמדו לידו כמה דפים והעביר אותם לידיו של טארוס. האב ובנו העבירו את עינייהם בחוזה ולאחר שסיימו העבירו אותו לידיה של טיאנה.
''נחליט עד מחר בבוקר כשתצאו בחזרה לבלוורט,'' אמר ג'ייקוב ופנה לאחד השומרים הג'נורים שיראה לבלוורטים איפה הם יישנו הלילה.
רמת ההקלה שנחתה עליי ברגע שיצאו מחדר הישיבות נתנה לי אפשרות להמשיך לנשום, חזרתי לעצמי בראשי שוב ושוב שהוא הלך, כך שהרשתי לעצמי להירגע.
היו דיונים שלמים על ההסכמה או אי הסכמה להצעה של בלוורט, לאט לאט יועצים ושרים נוספים חזרו עד ששולחן הישיבות התמלא מחדש כמו מקודם לפני שהשומרים הבלוורטים הגיעו, והנחתי לעצמי להרגיש כאילו כל זה היה רק חלום.
דיונים רבים התקיימו סביב, בעד, נגד, בעד, נגד ושוב בעד ושוב נגד....
ראשי הסתחרר מעט, וסימנתי לטיאנה שאני הולכת.
בכל מקרה לא יקשיבו לי כל כך כשכולם כל כך סוערים ורק אמרתי לטיאנה מה אני חושבת שכדאי לעשות כדי שתדע מה אני מצביעה ויצאתי החוצה לעבר לוגן.
ברגע שזיהה שזאת אני יוצאת מהחדר הוא מיהר לעברי וחיבק אותי בחוזקה, אוחז בי קרוב אליו ונותן לי לפרוק בי את כל התחושות, המחשבות, הקשיים... ''בוא נלך מכאן,'' ביקשתי בקול שקט כסי שאף אחד לא ישמע, לא שהיה מישהו מסביב אבל לא רציתי לקחת את הסיכון.
יכלתי להרגיש אותו מהנהן ועלינו ביחד צמודים אחד לשני לחדר שלי שעוד מהתחלה לא היה שלי.
הוא תמיד היה שלנו. וזה לא היה החדר שהחשבתי לבית, זה היה אך ורק לוגן.
לוגן פתח את הדלת, הדליק את האור וקפצתי בבהלה כשלפתע ראיתי מישהו לא מוכר בחדרי, הייתי נסוגה לולא לא הייתי מבחינה בתגובה הרגועה של לוגן יחסית לכך שמישהו זר נמצא יושב בחדר שלנו יושב בנינוחות על הכיסא שליד שידת הכתיבה שלי.
''שלום לוגן,'' הגבר חייך לעברו, והבטתי בלוגן חסר המילים שהביט בו במעט הפתעה אך יכלתי לראות שהוא מזהה אותו.
''לוגן מי זה?" שאלתי בלחש והוא לא הפסיק לנעוץ בו את עיניו. שניהם הביטו זה בזה ועשו קרב מבטים כאילו דיברו כך בינהם.
''דרייק,'' ענה לוגן אך עדיין לא הפסיק להביט בו, ''אח שלי.''

המשך יבוא...