השומר בלילות (2)

פרק 17- להבין את העניינים

''נעים מאוד, אדמונד דולריאן.''
''נעים מאוד,'' אמרתי בחייוך שזייפתי, ומשום מה התחלתי להרגיש פחד מטפס בחזי וחונק אותי, ולא ידעתי מאין הוא בא, ''אנחנו מכירים?"
''אני מניח שאנחנו צריכים, אם אנחנו נתחתן בקרוב.''
גופי לפתע נרתע וצמרמורת עברה בגווי, ''אתה יודע, זה עדיין לא בטוח שזה מה שיקרה.''
''אני דווקא מאוד בטוח בכך,'' הוא אמר בביטחון, ''אני לא חושב שיש לך כל כך הרבה ברירה בעניין.''
דבריו החלו לעצבן אותי, בעיקר בגלל טון דיבורו המתנשא והמזלזל, ושילבתי את ידיי בחזי והבטתי בו בהתרסה, ''אני דווקא חושבת שכן.''
הוא חייך והביט בי בשעשוע אך לא אמר דבר, כאילו כל העיניין הזה שיעשע אותו.
''את מוצאת חן בעיניי, רק אני מניח שאצטרך ללמוד איך לשלוט על הפה הזה שלך,'' ברגע שאמר זאת יכלתי להרגיש לפתע את גופו של לוגן שעמד מאחוריי נדרך מדבריו ויכלתי רק לדמיין את הכעס שלו כלפיו.
גבר חוצפן. עכשיו הצלחתי להבין למה היה כל כך קשה למצוא לו אישה, גיליתי שבעולם הזה הנישואים הוא יחסית נושא רגיש בעיקר מהעובדה שיש חיי נצח וצריך למצוא מישהו שלפחות תוכל להסתדר איתו וקצת לאהוב.
הוא לא נראה אחד מן השניים.
''נראה לי שאלך להביא לי משהו לשתות,'' מלמלתי, אפילו לא טורחת לדבר כמו שלימדו אותי לדבר מול מעמד מלוכה. ולפני שהצלחתי לעקוף את אדמונד מסביב הוא לפתע אחז במפרק ידי ועצר בי, ''את לא הולכת לשום מקום.''
הוא אמר אך ברגע אחד ידי השתחררה ממגעו של אדמונד ולוגן משך אותי ממנו למאחורי גבו.
''אני מציע שתתרחק ממנה הוד מלכותך, כי בבחורה הזאת אתה לא נוגע.'' לוגן אמר באיום כשארס נוטף מדבריו.
''מי אתה שתאיים על יורש העצר של אלאריה?! אני נותן לך אזהרה אחרונה לפני שתתחרט על כך שהתערבת, לך מפה ותשאיר אותנו לבד.''
''על גופתי המתה.''
''אתה באמת מפר ציווי של יורש עצר? שומר טיפש חסר שכל, אתה לא יודע עם מי הסתבכת.''
''בוא נלך לוגן,'' ביקשתי וראיתי איך עיניו של אדמונד נדלקות כששמע אותי קוראת ללוגן בשמו, ''היה נעים להכיר אותך אדמונד, אבל אנחנו צריכים לחזור עכשיו לג'נורה.''
''כן, וגם אני.''
גבותיי התכווצו בבילבול, ''מה זאת אומרת?"
''את חושבת שאת פשוט הולכת חזרה הבייתה לחשוב על הנישואים האלו ולהחזיר תשובה?" הוא גיחך כשהבין מהבעתי שהוא צדק, ''לא, לא, לא נסיכה... אני בא ביחד איתך לג'נורה. חשבתי שג'ייקוב כבר עידכן אותך.''
''האמת שלא,'' מלמלתי כשקולי מסגיר את ההפתעה שחשתי, ''אנחנו יוצאים עכשיו.''
''אני אסע איתכם בכרכרה.''
לא רציתי לדמיין את הנסיעה הארוכה הזאת ביחד איתו, מישהו שבערב אחד גיליתי שיש סיכוי שאני הולכת להתחתן איתו ובכך אני הורסת את חיי במו ידיי, מנפצת את כל החלומות ותקוות שלי, בשביל חייהם של אחרים.
זאת תהיה נסיעה סייוטית.
בלעתי את רוקי בכבדות והסתובבתי לעבר היציאה, כבר לא מעניין אותי אם אני צריכה לחכות שג'ייקוב יבוא לקרוא לי או לא, פשוט לא יכולתי להישאר שם.
לוגן הלך מאחוריי קרוב אלי, וברגע שיצאנו שמתי לב שאדמונד כבר לא לידנו. אבל הייתי בטוחה שעוד אראה אותו היום בדיוק כמו שהייתי בטוחה שמחכה לי נסיעה ארוכה.
''תודה, על מה שעשית בפנים.'' הודתי ללוגן על כך שהפריד בין אדמונד לביני כשאחז בי.
''הייתי צריך לעשות יותר מלהרחיק אותו ממך.''
חייכתי אליו, ''ובכך להסתכן?''
''אני מעדיף להסתכן מאשר שהנבלה הזאת תניח עלייך שוב יד,'' לוגן אמר בטון זועם כאילו נזכר ברגע בו אדמונד אחז בי בחוזקה, והניד את ראשו לשלילה, ''אני לא חושב שאוכל לשלוט בעצמי אם זה יקרה שוב.''
''זאת בעיה, כי אם הוא בא איתנו זה אומר שיהיו עוד פעמים. בבקשה אל תסכן את עצמך יותר מידי.''
''למה הוא באמת בא איתנו?"
''אולי הוא ינסה לשכנע אותי להסכים לברית הזאת, הוא נראה גבר שיצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע מישהי להסכים לחיות איתו.''
''אז את אומרת שהולכת להיות לי עבודה קשה?" קולו של אדמונד מאחורינו הקפיץ אותי לפתע והסתובבנו לראות אותו נשען על עמוד כשהביט בי בשעשוע, ''דווקא עד כה לא קיבלתי תלונות.''
ברור שלא. הוא מלך אלאריה. אף אחד לא יעיז להתלונן.
הוקל לי שהוא לא כעס, אלא רק התייחס אל זה כשעשוע, אך העדפתי שלא היה שומע זאת בכלל.
ראינו את ג'ייקוב מגיע אלינו ומסמן לנו להיכנס לכרכרה, רק הפעם אדמונד נסע ביחד איתנו למרות שמאחורינו נסעה כרכרה נוספת של אלאריה כנראה עם השומרים, החפצים והמשרתים של אדמונד.
הוא כבר תיכנן את הנסיעה הזאת מראש.
ישבתי מול אדמונד, ג'ייקוב ישב לידו והפעם לוגן ישב על יד שאר השומרים בחלק השני של הכרכרה שהיה מופרד מאיתנו. ולא יכלתי להרגיש בנח כששמתי לב שמבטו של אדמונד בוחן אותי כל שניה.
''אז מתי חזרת לג'נורה?" אדמונד שאל אותי לפתע למרות שיכלתי להתערב על כך שהוא ידע את התשובה.
''לפני כמה שבועות.''
''הנימוסים שלך מראים על כך, לאט לאט תתרגלי למעמד המלוכה. אני יכול ללמד אותך אם תרצי.''
''לא תודה, יש לי כבר מורה שמלמדת אותי.''
הוא יכל להישמע למישהו ששומע את השיחה הזאת מהצד בתור ג'נטלמן נחמד, אבל ידעתי שהאמת היא שהוא פשוט רוצה להיראות נחמד ואדיב ליד ג'ייקוב שישב לידנו.
העברתי מבטים עם לוגן, למרות שהוא ישב במושב רחוק מאיתנו הוא עדיין היה במרחק ראיה, חייכתי אליו חייוך קטן מנחם והוא התאמץ כדי לחייך אליי חזרה.
ידעתי שקשה לו עם זה כמו שקשה לי. הוא פחד לאבד אותי ובמרחק קטן מולו יושב ומדבר איתי האדם שאחראי לכך.
אדמונד התחיל לספר לי על ילדותו, יחסו עם הוריו, הדברים שהוא אוהב לעשות ועוד כמה דברים שגם להם לא הצלחתי להקשיב.
עשיתי את עצמי מקשיבה בעוד חשבתי על הדילמה שאצטרך להחליט לגביה בעוד כמה ימים בלבד. בחירה שתשנה את חיי לחלוטין מקצה לקצה.
הלוואי לא הייתי הולכת לנשף הזה... אחרת אולי לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלה הזאת. אבל בסופו של דבר ידעתי שבכל מקרה ההצעה הייתה מגיעה, בין אם הייתי באה ובין אם לא.
אחרי שעה שאדמונד לא הפסיק לדבר הוא סוף סוף השתתק, אין לי מושג אם הוא הבין שאני לא מקשיבה או לא, אבל לא היה לי אכפת.
ג'ייקוב נרדם, השומרים בכרכרה נותרו כמו תמיד דוממים, ואני עברתי להביט בחלון בנוף שהתחלף בזמן הנסיעה.
קיוויתי שהנסיעה הזאת כבר תיגמר, חיכיתי לכך בקוצר רוח ובשביל שאדמונד לא יתחיל לשאול אותי שאלות או לנסות לפתח שיחה התחלתי לעשות את עצמי ישנה, עד שהשינה באמת החליטה לקחת אותי איתה וסחפה אותי לכמה רגעים של שקט ונחת משאלות גורליות.