השומר בלילות (2)

פרק 13- הטורף והטרף

''בבקשה להירגע!" טארוס קרא ובבת אחת ההמולה מסביב לשולחן הישיבות נרגעה.
''זאת מלכודת! אסור לה ללכת לשם!" טיאנה הצהירה בקול רם והחלטי מבלי להתייחס לבקשתו של טארוס לשקט, ''אני לא מבינה למה בכלל הראת לה את זה, הם מנסים לשחק בנו ויודעים שהיא חדשה כאן, יהיה להם קל לעבוד על כולנו.''
''מי אמר לך שזאת מלכודת?! אולי זאת ההזדמנות שלנו להשיג איזשהו יתרון?" שר הרפואה ענה לה וטארוס ביקש בשנית שקט.
הפעם לוגן ישב לידי, טארוס ביקש ממנו להצטרף בטענה שזה יתרום ויתן לנו דעה נוספת, אבל אני חושבת שהוא פשוט ידע שאצטרך את הנוכחות שלו לידי, למרות כל מה שקרה ביננו בזמן האחרון...
ובאמת עצם היותו לידי גרמה לגופי להירגע, הוא נתן לי תחושה בטוחה, ולאט לאט ידו מתחת לשולחן התקרבה לידי עד שאחזה בה.
נשימתי נעצרה כשהוא נגע בי לראשונה מאז היומיים האחרונים שהיו טעונים ביננו, והבנתי שגם לו המרחק הזה היה קשה.
טיאנה הנידה בראשה בחוסר הסכמה לדבריו של שר הרפואה, ''אם הייתה לנו אפשרות לקבל מהם יתרון הם לא היו מציעים זאת מלכתחילה. הם חכמים יותר מזה.''
''אני אומר שאין לנו מה להפסיד, תנו לה ללכת.''
מפקד המשמר זרק לאוויר, בעודו יושב נינוח על כיסאו.
בבת אחת לוגן הישיר מבט אל אביו וראיתי אותו נאבק בעצמו לא לענות לו, חיזקתי את אחיזתי בידו והבחנתי איך הוא נושם ונרגע לפתע.
''אני לא יודעת מה הקשר שלך עם קאיה, אבל היא אחותי. אולי לך אין מה להפסיד אבל לי כן, אני לא מוכנה לאבד אותה ואם זה יקרה,'' היא הפנתה את מבטה הנסער אל טארוס, ''אתה תצטרך לשאת בדברים.''
''טיאנה זה בסדר,'' ניסיתי להרגיע אותה וסימנתי לה בעיניי שהיא לא צריכה לדאוג. בזמן האחרון הרגשתי איך אנחנו בונות את הקשר ביננו מחדש, וידעתי איך היא מפחדת לאבד אותו שוב.
היא התלבטה לכמה רגעים ולבסוף נאנחה בקול וחזרה לשבת. חייכתי אליה חייוך קטן כמעט בלתי נראה והיא חייכה אליי בחזרה בעצב.
הדיונים נמשכו זמן מה עד שטארוס עצר את הדיבורים, בסופו של דבר היו שני טיעונים בולטים,
הראשון שלא אלך, שזאת מלכודת ועלול לסבך אותנו יותר.
השני שכן אלך, שזה עשוי לתת לנו יתרון או מידע נוסף שאנחנו נואשים לו. ובעיקר בגלל שאין לנו מה להפסיד...
''אנחנו נערוך כרגע הצבעה, אם קאיה תלך לנשף או לא.
אם יבחר שהיא לא תלך, נסיים את זה כך.
אך אם יבחר שכן תלך, זה יהיה נתון בהחלטתה של קאיה בלבד. מקובל?"
טארוס שאל ושאר אנשי המועצה הנידו ראשם בהסכמה.
''בסדר גמור, מי בעד שקאיה תלך?"
חמש עשרה ידיים הורמו באוויר, ולפי כמות האנשים סביב השולחן הבנתי שאני אצטרך לבחור בעצמי אם ללכת או לא.
''מי בעד שהיא לא תלך?"
צדקתי, הפעם תישע ידיים הורמו למעלה ולפתע כולם הביטו בי, מצפים לדעת מה תהיה החלטתי.
''רוב המועצה החליטה שכן כדאי שתלכי קאיה,'' טארוס הסביר והרגשתי את ידו של לוגן מתחת לשולחן מחזקת את אחיזתו בידי, מעודדת אותי, ''כעת זה נתון לבחירתך בלבד, מה את אומרת?"
אני לא יודעת למה, אבל לפתע נעמדתי במקומי, נשמתי עמוק והרגשתי איך המילים יוצאות מפי כאילו בטבעיות, ''רובכם החלטתם שכדאי שאלך,'' פניתי אל כל יושבי השולחן והבטתי בכל אחד ואחד מהם, ''מישהו חכם פעם אמר לי, שבהחלטות חשובות צריך לדעת לשמוע דעות של אנשים חכמים יותר ממך, מנוסים יותר ממך, וטובים יותר ממך.
אני יודעת את מקומי כאן, ואם זאת ההחלטה שלכם, אני מבטיחה שאמלא אותה ואעשה כמיטב יכולתי לעזור ככל הניתן לג'נורה.'' הפנתי את מבטי לעבר טארוס המעט המום והנדתי את ראשי בעדינות לכן, ''אני מסכימה.''
                     ~•~•~•~°~•~•~•~
''לא ידעתי שגברת רוטרנר לימדה אותך לדבר ככה.'' לוגן אמר בחייוך והעביר את ידו בשערי לעבר לחיי.
שכבנו חבוקים במיטה שלי והרשנו לעצמנו להתרפק אחד על השניה, הרגיש לשנינו כאילו עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שעשינו זאת.
''האמת שהיא לא, אני באמת לא יודעת מאיפה זה הגיע...''
''כנראה זה באמת בא בגנים, את מאוד מזכירה בזה את אביך הביולוגי,'' איזכור אבי הביולוגי העביר בי חייוך קטן ועצוב, וניסיתי בראשי לדמיין אותו, ''אני מצטער על מה שקרה כשעזבתי, הייתי צריך לדבר איתך ולא לשקר.''
הסתובבתי לעברו כדי להביט בפניו והרגשתי הקלה על כך שאנחנו פותחים זאת, ''לא, אני זאת שצריכה להצטער. כמעט התנפלתי עליך וישר הסקתי מסקנות במקום לשאול באמת ולתת לך את הזמן להסביר.''
לוגן העביר את שפתיו לשפתיי ונישק אותי, ידיו עברו לאורך גופי והוא עבר לאט לאט עם שפתיו משפתיי לעבר צווארי, נושם אותי לתוכו ואז שוב מנשק.
עצמתי את עיניי בעונג והיטתי את צווארי הצידה כדי לתת לו יותר גישה, ידיי שוטטו אל מתחת חולצתו וניסו כמה שיותר לגעת.
לא המשכנו לדבר על מה שקרה, אבל בכל זאת שנינו הרגשנו ששמנו את זה מאחורינו, וידענו שנצטרך לפתור את זה מאוחר יותר.
אבל לא עכשיו. רק לא עכשיו.
לוגן הוריד מגופי את השמלה והשכיב אותי בעדינות על המיטה תוך כדי ששפתיו מלטפות את גופי, ידיי עברו אל חולצתו השחורה והורדתי אותה מגופו.
''אני אוהבת אותך,'' מלמלתי בחייוך כשחזרתי לנשק אותו בשפתיו.
''גם אני אוהב אותך.''
                     ~•~•~•~°~•~•~•~
קמתי מהשינה העמוקה, חבוקה בזרועותיו של לוגן וחייוך עדין עלה על פניי כשראיתי אותו מביט בי וכנראה עשה זאת כל הלילה.
''אתה יודע, זה דיי מטריד שאתה לא ישן אף פעם ויכול להביט בי כל הזמן כשאני ישנה.''
לוגן גיחך ונשק למצחי, ''מה עם איזה בוקר טוב, קאיה?"
ציחקקתי והעברתי את ידי בשיערו השחור, ''בוקר טוב.''
''מה התוכניות שלך להיום?"
''טארוס ביקש ממני אתמול שהיום אלך אליו כדי שיסביר לי הכל על הנשף, אחר כך יש לי שיעור עם גברת רוטרנר, ואז שיעור הגנה עצמית איתך.''
לוגן העלה בפניו הבעה של הפתעה מעושה, ''אהה, כמעט שכחתי שהיום השיעור עם התלמידה הכי טובה שלי.''
''אני התלמידה היחידה שלך,'' הזכרתי לו בשעשוע והוא חייך.
''פרט שולי.''
ציחקקתי וקמתי מהמיטה לעבר הארון שלי כדי לקחת בגדים, הוצאתי שמלה ירוקה שהכי פחות נפוחה והלכתי לשירותים להתארגן.
אתמול בערב לפני שנכנסתי עם לוגן לחדר אחת המשרתות אמרה לי שאליז חולה ולכן לא תוכל לבוא היום לעזור לי להתארגן ולהודיע לי את סדר היום. היא אפילו הציעה לי שתבוא לעזור לי במקומה אך מיהרתי לנצל את ההזדמנות להתארגן לבד בעצמי.
זאת תחושה טובה לחזור להיות עצמאית, ולא הבנתי איך אנשים ממעמד המלוכה סובלים את זה שכל הזמן עוזרים להם לעשות את הדברים הכי קטנים, כמו להתארגן בבוקר.
כשהעלתי את הנושא בפני גברת רוטרנר היא אפילו לא טרחה לענות לי על זה, אלא פשוט מילמלה לעצמה עד כמה אני לא מבינה דברים פשוטים כל כך. תמיד הקטעים האלה שלה שיעשעו אותי.
לוגן הלך לדבר עם המפקד שלו בנוגע לשמירה שלו עליי בנשף ואני פניתי לעבר חדר העבודה של טארוס וג'ייקוב, אך במקום ג'ייקוב טיאנה ישבה שם ליד טארוס וברגע שנכנסתי עצרה את דברייה שבטח היו ויכוח בנוגע להליכה שלי לנשף.
היא קמה ממקומה וחיבקה אותי בחייוך, חיבקתי אותה ומלמלתי לה בוקר טוב בחזרה.
התיישבנו שלושתנו וטארוס נתן לטיאנה לדבר ראשונה.
''קאיה את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם? אני כמעט בטוחה שגם בלוורט יהיו שם וזו עלולה להיות מלוכדת מצדם של אלאריה נגדנו... הם עוד עלולים לפגוע בך ו...''
''טיאנה אני אהיה בסדר,'' הרגעתי אותה בחייוך קטן ונראה שהחליטה לא להתווכח על זה יותר.
''בסדר, אבל ברגע שתשני את דעתך אנחנו נבטל את הכל, טוב?"
''בסדר, אל תדאגי,'' הבטחתי לה והבטתי בטארוס, ''מתי הנשף?"
''בעוד שבוע, ייקח לנו יום נסיעה לשם, כבר הלכנו לנשף הזה בעבר.''
''מי יהיה איתי שם?"
''כמה שומרים בינהם השומר שלך, ואני. טיאנה וג'ייקוב ישארו כאן כדי לפקח על שאר הדברים, וגם למקרה שזאת באמת תהיה מלכודת.''
''בסדר גמור, יש משהו נוסף שאני צריכה לדעת?"
''כן, כמה דברים.
דבר ראשון אני אדבר עם גברת רוטרנר שבזמן שעד הנשף תדריך אותך איך להתנהג שם, שלא תרגישי שאת מאבדת את עצמך.
דבר שני את צריכה לדעת שכשנהיה שם אסור לך לתת להם מידע עלינו, אני מניח שהם ינסו להוציא מאיתנו פרטים שעלולים לעלות לנו ביוקר, אז צריך לחשוב פעמיים לפני כל מילה שיוצאת.''
''כמובן,'' הסכמתי, ''דבר נוסף?"
''לא, את שאר הפרטים אני כבר אדריך אותך בנסיעה. אל תדאגי, אני אהיה שם צמוד אלייך כל הנשף.''
''בסדר, תודה רבה טארוס.'' הודתי לו וקמתי ממקומי.
''תודה לך קאיה,'' הוא אמר בחייוך חם, ''אני שמח שהסכמת לעזור בזה, אני רק מקווה שזה באמת יצליח.''
חיבקתי את טיאנה לשלום ויצאתי מהחדר עבודה של ג'ייקוב וטארוס.
פניתי לעבר היציאה החוצה לגינה כדי לשאוף אוויר אך לפתע הרגשתי יד סותמת את פי מלצעוק ויד שניה אוחזת בגופי חזק.
כל חושי לפתע התחדדו והאדרנלין שפתאום זרם בי גרם לי להתפתל ולהיאבק במי שאחז בי והחל לגרור אותי לאחד החדרים הריקים.
הוא נכנס לחדר, זרק אותי לתוכו ומעדתי פנימה, וברגע שסגר את הדלת הרמתי את ראשי והרגשתי איך ליבי נופל כשזיהיתי אותו.
''מה שלומך קאיה? עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותך לאחרונה...'' הוא אמר בקולו המרוצה שגרם לקיפאון לתקוף אותי ולרעד בלתי נשלט בידיי.
זה לא יכול להיות...
הבטתי בו המומה וקפואה כשהתקרב אליי לאט לאט בחייוך משועשע וכמעט מטורף, כאילו היה טורף שהתקדם אל טרפו.
על כל צעד שהתקדם לעברי צעדתי שניים לאחור עד שהתנגשתי בקיר האבן הקשה. רציתי שהאדמה תבלע אותי, שאגלה שכל זה רק עוד סיוט שאני חולמת, שהוא לא באמת כאן.
''ארתוס.''

המשך יבוא...

תראו מי זה חזר(: פשוט קצת התגעגעתי אליו אז ביקשתי ממנו שיחזור לביקור😉