השומר בלילות (2)

פרק 8- גם כשקשה

הפעם הראשונה והיחידה בה דיברתי מול קהל הייתה בעבודה במדעים בכיתה ט' כשהייתי צריכה להרצות על נושא שקשור למדע שמעניין אותי.
החלק הקשה ביותר שהיה לי היה למצוא על מה לדבר, ואחרי שהצלחתי הכל עבר לי בקלות.
סיכום המידע מהספרים שהבאתי מהספרייה על הנושא בו עשיתי את העבודה היה קל, אחריו הדיבור מול הכיתה  היה אפילו פשוט יותר.
אני זוכרת שהנשוא שלי בעבודה היה- איך הכל התחיל?
שלפי המדענים הכל התחיל מהמפץ הגדול, תופעת טבע שגילגלה את הכל ובעקבותיה נוצר האדם, החיות, וכל השאר...
לעומתם אנשי הדת טוענים שיש מישהו למעלה שברא את הכל, שאפילו הפרט הכי קטן הוא אחראי לקיומו.
השארתי את ההרצאה בסימן שאלה, אני בעצמי לא ידעתי איך לענות על השאלה. אבל זה לא חשוב.
מה שחשוב זה שאם אז ידעתי איך לסכם את מה שאני רוצה להגיד ולדבר עליו מול קהל אז למה עכשיו הכל נתקע?
אולי בגלל שהפעם אני צריכה לשכנע אותם? שהפעם אני לא מדברת על נושא במדעים טכני אלא על יציאה למלחמה? אולי בגלל שאז סיכמתי דבריו של אנשים אחרים וכעת אני צריכה להגיד משהו משל עצמי?
וכמובן הפרט השולי הקטן הזה ש... אני לא עומדת מול עשרים וחמש נערים מהכיתה אלא מול עשרות אלפי תושבים שאינני מכירה.
עברו יומיים מאז שהסכמתי, מאז שגברת רוטרנר החליטה שאני צריכה לעשות זאת בעצמי. והיום בבוקר טיאנה אמרה לי מתי כל זה הולך לקרות.
בעוד שבועיים וחצי- ביום של ההכתרה של טיאנה וג'ייקוב למלכי ג'נורה.
אז המשכתי לבהות בדף, לידי בפח נמצאות עשרות הטיוטות שהתייאשתי מהן ועכשיו דף חדש ונקי עומד מולי, הזדמנות חדשה, התחלה חדשה. כאילו רשום לו בכותרת שאולי הפעם זה יהיה הוא שיזכה להיות הדף שלא יעבור לפח אלא יוקרא ממנו לעבר עשרות אלפי תושבי ג'נורה.
''את הולכת לבהות בו עוד הרבה זמן?" לוגן שאל כשנשארתי להביט על הדף בדממה כאילו בציפייה שהמילים יכתבו מעצמן.
הסטתי את מבטי לגופו ששכב על המיטה הזוגית בחדר שהפכה להיות של שנינו, ידיו נחו מאחורי ראשו ועיניו הביטו בי בשעשוע.
הרמתי גבה בשאלה, ''זה מצחיק אותך?"
''רק העובדה שזאת כבר הטיוטה העשרים ותישע שלך. בקצב הזה עוד תכרתי עץ שלם מכמות הדפים שאת צריכה.''
גלגלתי את עיניי וחזרתי להביט בדף שעל שולחן הכתיבה בייאוש, ''אני פשוט לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה.''
ההבעה המשועשעת בפניו התחלפה לאחת רצינית והוא קם מהמיטה אל כיווני.
''תסתכלי עליי,'' הוא ביקש כשהתיישב מולי על ברכיו על מנת להיות בגובה עיניי, הישרתי את עיניי עליו ונתתי פשוט לכל החששות והאכזבות לצוף כשהוא פה לידי, ''את תיהי מדהימה. אין אדם שיעשה את זה טוב יותר.''
''מאיפה אתה יודע? אולי אני אעשה מעצמי צחוק? למה שמישהו בכלל יחשוב לשמוע את הדעה שלי? למה שהם יאמינו לנערה בת שמונה עשרה שרק השבוע הגיעה לפה?"
חייוך יפה עלה בפניו, ''כי את הרבה יותר מזה.
בשבילם את נסיכה, את מי שיודעת הכל ונותנת את ההוראות. את האדם הראשון שיקשיבו לו.
וזה לא רק התואר נסיכה, יש בך גם קסם כזה שגורם לכולם לדעת לסמוך עלייך, להאמין בך. את נותנת להם את ההרגשה שיש סיכוי לנצח.''
נזכרתי בדבריו של טארוס, על האגדה שאומרת שברגע שאחזור לג'נורה המלחמה תסתיים.
''תודה לוגן,'' חיבקתי אותו והנחתי את ראשי על כתפו כשהרגשתי את ידיו מחבקות אותי בחזרה, ''הייתי כנראה צריכה את זה.''