השומר בלילות (2)

פרק 18- פצעי הנפש

אז בוקר טוב(:
תשמעו שזה מתחיל להפתיע אותי כל פעם מחדש שאני מתחילה מלהעלות פרק פעם בשבוע/שבועיים לפעם ביומיים (בלי עין הרע)
אני תמיד מבטיחה פרק בעוד שבוע ואז יוצא לי בסוף אחרי יומיים, אני לא יודעת איך אבל פתאום המוזה מחליטה לשתף איתי פעולה😉 בקיצור אני ממש מקווה שתאהבו את הפרק(:💕 ובעז''ה שאמשיך בקצב הזה כי זה פשוט אושר.
תהנו💕⁦❤️⁩😍
----

לקח לי זמן להתאושש מההלם של כל מה שקרה, העברתי את עיניי על ידי שעדיין השרוול היה מקופל ועצמתי את עיניי בחוזקה כשראיתי את הסימן הסגול שהופיע איפה שאדמונד אחז בי.
מיהרתי לסדר את השרוול מעל ידי כדי שיסתיר את הסימן, ובמלא תקווה שאין סימן בפניי מהסטירה יצאתי מהחדר ופניתי ישירות אל חדרי, לא עוצרת לרגע.
ברגע שהגעתי לחדרי וסגרתי אחריי את הדלת, הגעתי למסקנה שהדבר שאני הכי זקוקה לו זה מקלחת.
אמא שלי פעם הייתה אומרת, שאין דבר שמקלחת חמה לא יכולה לעזור. בכאבים, בתחושת באסה, בעצב, אחרי כישלון, כשלב נשבר... היא הייתה אומרת לי ללכת להתקלח במים חמים.
לרוב זה באמת עזר, ניחם אותי מעט. אבל כעת, כשהמים החמים שטפו את גופי וניסו לנקות אותו מהזיכרונות של היום, הם נכשלו.
הרגשתי שכל התסכול, הכאב, הבילבול, תחושת האובדן, דבריו של אדמונד, הסטירה, תחושת חוסר האונים... כל זה פרץ ולא יכולתי לשלוט בבכי שפרץ ממני מלווה בדמעות.
הרגשתי כל כך חלשה, כל כך מפורקת. הרגשתי כאילו מישהו החליט שוב לסובב את חיי מאה שמונים מעלות ולרסק אותי.
לוגן נתן לי את האפשרות לחלום מחדש, להאמין במציאות טובה יותר, להישען עליו בידיעה שלא יניח לי ליפול. לוגן נתן לי לחלום על עתיד משותף איתו, חלום שהיה משותף לשנינו.
וכל זה התרסק בערב אחד.
כל מה שהחזיק אותי שפויה, התכלית שלי, המשמעות שהכנסתי לחיי- הכל התנפץ מול עיניי בבת אחת.
זה לא היה כמו ריב ביני לבין לוגן, ששנינו ידענו שאחריו נחזור ונשלים ואז הכל יהיה בסדר. לא. זאת ההבנה שאתה נאלץ לבחור בחיים בלעדיו, נשואה למישהו אחר. ורק עכשיו כשאדמונד דיבר איתי הצלחתי לעכל באמת את העובדה הזאת.
נשענתי על קיר המקלחת, המים עדיין שוטפים אותי, מנסים בכח לנחם את גופי השבור. ליבי המפורק לרסיסים.
הם לא מפסיקים לרדת, כאילו אינם מתייאשים. מחכים לרגע בו אתיאש מלחכות לקבלת עזרה ואפסיק אותם, אבל לא יכולתי.
ניסיתי בכח להיאחז בכל מה שנותר לי. ואלוהים יודע שכעת לא נותר הרבה.
נשארתי לשבת על הרצפה הקרה של המקלחת, המים ממשיכים ללוות אותי ולנסות לרפא את פצעי הנפש שבפעם הראשונה מאז התאונה- נפתחו שוב לרווחה.
                     ~•~•~•~°~•~•~•~
''איך היה בנשף?" קולה של טיאנה העיר אותי מהירהוריי, חייכתי בזייוף ושמתי לב למבטו הבוחן של ג'ייקוב שהסתקרן לדעת מה אגיד ביחס לכל מה שקרה, וידעתי שהוא בטוח כבר עידכן את טיאנה בכל פרט שקרה.
''היה בסדר,'' מלמלתי ולקחתי לעצמי עוד קצת אוכל לצלחת כדי להעסיק את מבטי במשהו אחר, ''למה את שואלת?"
''ג'ייקוב סיפר לי מה קרה קאיה.'' היא אמרה וחייכתי כשהודתה בכך שהיא בעצם כן יודעת, אז למה היא שאלה מלכתחילה?
''כן, לא חשבתי אחרת.''
''החלטת כבר איזו תשובה את עונה להם?"
''לא.''
''את זוכרת מה אמרתי לך לפני שיצאת?" היא הזכירה לי את דברייה, שכן לא הפסיקו להדהד בראשי מאז אותה הצעה, ''הם תקפים גם עכשיו.''
הפעם הרמתי את ראשי מהצלחת אל מבטה הדואג, ''את רוצה לומר שאני צריכה לוותר על ההצעה ולגרום למלחמה שתוביל לאלפי אנשים הרוגים? סליחה... שתי מלחמות." תיקנתי את עצמי וג'ייקוב הביט בי בבילבול.
''מה זאת אומרת שתי מלחמות?"
''אלאריה הכריזו במפורש מלחמה אם לא אסכים להצעה שלהם.''
טיאנה התנשפה בתדהמה, ''מתי?"
''אתמול בערב אחרי שחזרנו מהנסיעה לכאן, אדמונד... לקח אותי לשיחה קצרה. הבהיר לי כמה עניינים.''
''הוא מתייחס אלייך יפה?" טיאנה שאלה כדי לוודא ומיהרתי להנהן בראשי לאישור, לא מתכננת לומר לה באמת איך הוא התייחס אליי, ''אני לא אומרת שאת צריכה לוותר על ההצעה קאיה, אני אומרת שאת יכולה. ואנחנו בהחלט נבין ונקבל את זה. הבחירה בידייך.''
לא יכולתי לעצור את הגיחוך שיצא מפי, ''אני לא חושבת שיש כאן בכלל אפשרות בחירה.''
''מלחמה תמיד תהיה בסוף קאיה,'' ג'ייקוב אמר, ''את לא חייבת לוותר על חייך הפרטיים כדי לוודא שהיא לא תפרוץ בגללך.''
''אבל אני כן יכולה למנוע אותה עכשיו. ואני לא חושבת שאוכל לחיות עם עצמי אחרי שגרמתי לאלפי אנשים למות בגללי.''
''זה לא יהיה בגללך, את לא החייל עם החרב שיתקע אותה בחייל אחר.'' טיאנה אמרה והחלטתי פשוט לא להמשיך את הוויכוח הזה שלא הוביל לשום מקום, לכן פניתי לנושא נוסף שהטריד אותי.
''ראיתם את לוגן היום?"
''לא,'' הפעם טארוס ענה לי שהיה שקט במשך כל השיחה, ונראה מהורהר יותר כבחנתי אותו לפתע אבל החלטתי לא לשאול אותו על כך, ''אני חושב שהוא בישיבה עם שאר שומרי המלוכה, הם בטח דנים בקשר להגעה של נסיך אלאריה ואיך מתכוננים לכך.''
כאילו זה היה מתוכנן אדמונד דולריאן נכנס לחדר האוכל בהליכה בטוחה וחייוך שליו.
הלחי שלי לפתע פעמה, כאילו המראה שלו הזכיר לי את הסטירה מאתמול, את כל מה שהיה בערב.
גוש של פחד נתקע בחזי וניסיתי להשאיר הבעה אדישה ורגועה על פניי כדי שלא ישימו לב לסערת הרגשות שהתחוללה בי.
הוא בירך את כולם בבוקר טוב, התיישב לייד ג'ייקוב מולי ומול טיאנה, ויכולתי להישבע שלשבריר שניה הוא שלח אליי מבט מזהיר שלא אומר מילה על מה שקרה אתמול.
לא שהייתי אומרת...
''איך השהות שלך עד כה, אדמונד?" טארוס שאל.
''בסדר גמור, רק שמעתי שהגנין מאחורי הארמון יפהפיים, וזאת תהיה באמת החמצה אם אשהה פה בג'נורה ולא אלך לראותם בעצמי. תוכלי אולי ללוות אותי לשם קאיה?" הוא שאל והסתרתי את כפות ידי מאחורי השולחן שלא יכלתי לשלוט בהן ואיגרפתי אותן חזק.
לפני מה שקרה אתמול, ידעתי שהוא לא שואל. הוא מצווה. ורק העיניים שלו הספיקו כדי לרמוז לי שכדאי לי מאוד לא להתחמק. אחרת יהיו לכך השלכות.
העלתי על פניי חייוך מנומס מזוייף והסכמתי, ''כן, אני אשמח מאוד.''
סיימנו לאכול ואני ואדמונד פנינו החוצה לעבר השביל שהוביל לגנים. ידו של אדמונד הושטה לעברי ובהתחלה נרתעתי ישר ממגעו אך הוא לא התייחס לכך ושילב את זרועו בזרועי.
''אני מקווה שלא אמרת משהו שרמז על אתמול.''
''לא, לא אמרתי.''
''טוב מאוד נסיכה, אני מבין שלאט לאט את מתרככת.''
שריריי ידיי התכווצו ולפתע רציתי רק להוכיח לו שזה לא נכון, שאני עוד אעשה לו את המוות. אך שתקתי ולא עשיתי דבר.
הגענו לגנים שעליהם חלוני בחדר משקיף, מדשאות גדולות וירוקות, עם פרחים בעשרות צבעים צבעוניים ויפים.
''ומתי את מודיעה בפני כולם על הסכמתך להצעה?''
''לא עכשיו.''
''אז מתי כן?"
''אני לא יודעת.''
הוא לפתע נעצר והביט עמוק בעיניי, גורם לי להביט באיום שבעיניו, ''אל תמרחי אותי נסיכה, בכל מקרה שנינו יודעים במה את תבחרי. אם לא תתחילי לזרז תהליכים אני אעשה זאת.''
''אני עדיין לא החלטתי אדמונד.''
הוא הרים את גבתו בגיחוך, ''באמת? את רוצה להגיד שמישהי כמוך יכולה לבחור במלחמה במקום בנישואים? אני לא מאמין לזה נסיכה. אז אל תנסי לבלבל אותי לשווא.
אני יודע שהסיבה היחידה שאת מחכה עד שתגידי לכולם שאת מסכימה להצעה היא השומר הנחמד שלך.'' הוא אמר ועיניי נפערו בהפתעה כשהבנתי שהוא יודע עליי ועל לוגן. אדמונד שם לב לההפתעה שלי וגיחך שוב, ''חשבת שלא שמתי לב לקשר של שניכם נסיכה? אני לא עד כדי כך טיפש שלא אקשר בין היחס והמבט שלו עלייך. אולי אם אפתור את הבעיה מהשורש זה יקל עליי מעט.''
''שלא תעז להכניס את לוגן לזה,'' הפעם קולי היה מאיים, ''כי אם כן אני נשבעת לך, שאני אדאג לכך שאפילו לאלאריה לא תספיק לחזור.''
חייוך אכזר ומעט משועשע עלה על פניו למשמע האיום העלוב שלי והוא שוב הרים את גבתו למעלה כשהצמיד אותי לקיר האבן של הארמון וכלא אותי בין שתי זרועותיו, ''את מאיימת עליי נסיכה?"
''כן.''
זעם ניצת לפתע בעיניו ואחת מידיו לפתע עלתה לעבר צווארי, ''את שוב מתבלבלת נסיכה,'' הוא לפתע אחז בצווארי והבעת אימה עלתה בעיניי כשניסיתי להתחמק ממנו אך הוא אחז בי בכח צמודה לקיר, ''אני כנראה באמת אצטרך ללמוד לאלף אותך. לשלוט בך.''
הוא דיבר עליי כאילו הייתי איזה חפץ, בעל חיים. ולא יכולתי לדמיין אפילו רגע אחד נוסף עם המפלצת הזאת.
''תעזוב אותי אדמונד.'' ביקשתי, ידעתי שאם אודיע לו הוא יראה בכך זלזול ועוד יותר ידלק. ידו לפתע לחצה על צווארי והרגשתי את האוויר חומק ממני.
''שכחת את כל מה שאמרתי אתמול? לא חשבתי שתצטרכי עוד תזכורת...''
''בבקשה תפסיק.'' הפעם התחננתי בקול צרוד ונסיתי בכח להכניס אוויר לראותיי שהלכו והתרוקנו.
לא היה אף אחד מסביב שיעצור אותו, ורק כשהוא הרגיש שזה מספיק הוא שיחרר את צווארי והחזיר את ידו להישען על הקיר מולי כשהתחלתי להתנשף ולהתנשם בכבדות, מכניסה כמה שיותר אוויר בחזרה.
''זאת אזהרה אחרונה נסיכה,'' הוא אמר והביט בי במבט חסר רגש, ''אני מחכה שתודיעי לכולם עד מחר בערב שאת מסכימה, לא יותר מאוחר מכך.''
הוא עזב אותי שם לבד והשאיר אותי מתנשפת בכבדות, ולמרות שהבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר, דמעות רותחות ירדו מעיניי וטישטשו את ראייתי.
אחרי שהתאוששתי וניגבתי את הדמעות חזרתי לארמון ושוב כמו אתמול פניתי ישר לחדרי, רק הפעם ברגע שנכנסתי קפצתי פתאום בבהלה כשראיתי לפתע את לוגן בפנים.
לא הייתי מוכנה עדיין לראות אותו פה.
''לוגן...'' מלמלתי בהפתעה, ''לא ראיתי אותך היום...''
הוא ישב על הכיסא ליד שידת הכתיבה שלי, שעליה עדיין נחו בצורה מסודרת דפי הנאום שלי. גופו ניסה לשדר רוגע ושלווה אך יכלתי לראות איך שריריו מתוחים ואת עיניו סורקות אותי.
''כן, אני בטוח בכך,'' להפתעתי קולו היה ציני וניסיתי לחבר בין החלקים ולהבין למה הוא התכוון, הוא ידע לשמור על הבעה אדישה ולא הצלחתי לקלוט את מה שמסתתר מאחוריה,
''אני מניח שזה אולי בגלל שהיית עסוקה בלדבר עם הנסיך שלך...''
לא יכלתי לשלוט על ההפתעה שתקפה אותי והבהלה מכך שאולי ראה גם את החלק הפחות טוב של השיחה שלי ושל אדמונד, למרות שהייתי בספק בכך. אילו הוא היה רואה את אדמונד תוקף אותי הוא בטוח לא היה מנהל איתי את השיחה הזאת אלא הולך אליו לסגור איתו חשבון כדי לוודא שלא יגע בי יותר.
''מה ראית?" שאלתי כדי לוודא בכל זאת.
''אל תדאגי, לא חיטטתי לכם יותר מידי, לא הייתי צריך יותר מרגע אחד כדי להבין שאולי המשכת הלאה מבלי לעדכן אותי.''
מצד אחד הקלה שטפה אותי מכך שלא ראה את אדמונד תוקף אותי, אבל מצד שני גם ההבנה מאיפה הציניות והקור של לוגן מגיעים. הוא ראה אותי ואת אדמונד מתהלכים ביחד בגינה והבין משהו לא נכון.
''על מה אתה מדבר?"
''חשבתי פשוט שתעדכני אותי לפני שתבחרי, לא ידעתי שאאלץ לראות אותו כובש אותך מול עיניי.''
רציתי לגחך או יותר נכון לפרוץ בצחוק. לכבוש אותי? האידיוט הזה לא עושה יותר מלאיים עליי ולהכאיב לי.
''אני עדיין לא בחרתי לוגן.'' אמרתי בקול שליו וראיתי איך הוא מנסה להסתיר את ההקלה שמילאה את גופו.
''אז מה זה היה בחוץ?" הוא שאל וראיתי איך הוא משתוקק לכך שאגיד את מה שהוא רצה לשמוע.
''הוא ביקש ממני להראות לו את הגנים.''
''זה הכל?" הוא שאל וחייכתי אליו בשלווה.
''זה הכל.'' עניתי בפשטות.
עיניו נעצמו בחוזקה והוא נאנח מעט, מתקרב אליי ואוחז בי.
כמה חיכיתי למגע שלו.
''אני מצטער, אולי נלחצתי קצת.''
''זה בסדר.'' הרגעתי אותו וליטפתי את לחיו הימנית כשהעברתי את אצבעותיי על זיפיו, מתענגת על התחושה הנעימה.
לא יכלתי לשפוט אותו. ידעתי באיזה מצב הוא נמצא ואיך הוא מרגיש בנוגע לכל מה שקורה.
''את האהבה של חיי קאיה,'' הוא אמר ונמסתי מדבריו, אצבעותיו סידרו קצווה סוררת משיערי שנפלה על פניי והוא הביט עמוק לתוך עיניי, ''אני פשוט עדיין לא מצליח לעכל שיש איזה סיכוי שזה עוד יכול להיגמר. ואני לא חושב שאני אהיה מסוגל לא להילחם עלייך.''
''אומרים שמי שאוהב יודע לשחרר לוגן. אני צריכה שתדע שאם אני אבקש ממך לשחרר, לא יהיה לזה שום קשר אלייך.
אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר אחר. אבל אני פשוט לא אהיה מסוגלת להתמודד עם כך שיותר מאדם אחד נהרג בגללי.''
''אני יודע,'' הוא לחש בהבנה והצמיד את מצחו למצחי, ''אבל עד אז, עד שתחליטי, אולי לפחות ננצל את הזמן ביחד? נתנהג כאילו שום דבר לא קורה?"
''אתה בטוח?" הוא הנהן באישור ונשק לשפתיי בעדינות, מנצל כל רגע לעוד מגע, עוד זיכרון מתוק שאולי נאלץ להשתמש בו.
''אבל את יודעת? הדבר היחיד שמרגיע אותי בכל הסיפור, זה שהוא לפחות לא נראה גבר נורא כל כך. אם לא אני מניח שהייתי מבריח אותך איתי חזרה לכדור הארץ.'' הוא אמר בניסיון לקצת שעשוע אך דבריו גרמו לתחושת אגרוף להכות בבטני.
הו לוגן. אילו ידעת.

המשך יבוא...