השומר בלילות (2)

פרק 3- רציני כמו המוות

''קאיה...'' קולו של לוגן העיר אותי ועיניי נפקחו מיד.
נבהלתי לרגע כשראיתי שאנחנו לא בחדרי אבל אז נזכרתי בכל אירועי אמש. זה מאתמול החדר החדש שלי. אני צריכה להתרגל.
''בוקר טוב.'' אמרתי ללוגן ששכב לידי במיטה הגדולה, ראשו נשען על ידו והוא נראה ערני לחלוטין.
''המשרתת שלך אמרה לי להעיר אותך, יש לך בשעה שבע בבוקר אוכל.''
''מה השעה?"
לוגן הביט בשעונו, ''עכשיו שש ורבע.''
נרגעתי כשהבנתי שיש לי הרבה זמן להתארגן, וקמתי לאט לאט מהמיטה.
''איך זה שאצלכם בג'נורה לא יודעים מה זה פלאפון אבל שעון לכולכם יש?" שאלתי והבטתי במה שלבשתי, אותם בגדים מאתמול.
אני מתחילה לחזור על הרגלים ישנים.
''הרבה מהאנשים שחיו יותר שנים יודעים מה זה פלאפונים, מחשבים... אבל המעמד המלוכה החליט מה נחוץ יותר ומה נחוץ פחות. אני חושב שהם פחדו מהתמכרות.''
''אז הבאתם שעונים מהעולם שלי?" שאלתי והוא הנהן לאישור.
''הכל בא מהעולם שלך, הוא קדום יותר. ג'נורה היא מקום אליו אנשים ברחו מכדור הארץ.''
''למה שמישהו יברח מכדור הארץ לכאן?"
''אני לא יודע, זה היה לפני מאות שנים. אבל בסוף הדלת לג'נורה נסגרה ורק מי שהיה פה נשאר.
אחרי כמה דורות המנהגים של האנשים מהעולם שלכם השתנו ומה שמעמד המלוכה החליט לקחת מהעולם שלכם נהיה גם פה.
אבל את המסורות, המעמדות, הלבוש... הכל נשאר ייחודי לג'נורה.''
הוצאתי שמלה אפורה כחולה מהארון ופניתי לשירותים להתלבש, נעלתי את אותן נעלי עקב שחורות מאתמול והנחתי שעוד מעט אליז תבוא לעזור לי עם השיער שלדעתה חייב תסרוקת.
''זה נראה ממש נחמד לגור במקום כזה,'' הודתי, ''שכל אחד יודע מה הדבר שהכי טוב לו לעשות, שאין את כל המסכים שמפרידים בין אנשים...''
''יש כאלה מהעולם שלך שלא יהיו מסוגלים לחיות במקום הזה, שלדעתם הוא לא מודרני ולא מתקדם.''
''אבל הוא כן מתקדם,'' הצבעתי בראשי על שעון ידו של לוגן, ''את מה שלדעתכם נחוץ ולא מזיק אתם מעבירים גם אליכם. אני מניחה שלא היו שירותים ומקלחות כאלה מימי הביניים.'' הצבעתי על החדר שירותים שבחדרי ולוגן הנהן בהסכמה.
דפיקה נשמעה בדלת ואליז נכנסה וסידרה את שיערי. אחרי שסיימה ירדתי למטה לחדר האוכל, המפקד של לוגן קרא לו אז הוא לא יכל ללוות אותי.
נכנסתי לחדר האוכל שכמו אתמול היו על השולחן צלחות עם אוכל רק של בוקר, הפעם רק טארוס נמצא בחדר אוכל, עיניו היו נעוצות במסמכים ולידו נחה כוס קפה חמה.
''בוקר טוב,'' הוא אמר תוך כדי שהחליף דף ולגם מהקפה.
''בוקר טוב.'' החזרתי והתיישבתי בכיסא מולו, עיניו הפסיקו להביט במסמכים שעליהם עיין והוא העביר אותן אליי.
הכנתי לעצמי כוס קפה ולחם עם גבינה. המתנתי שטארוס יאמר מה שהוא רצה להגיד לי, הוא נראה ככה מאז שראה אותי לראשונה אתמול.
''קדימה תגיד את זה.'' אמרתי לו והוא הביט בי בבלבול.
''להגיד מה?"
''מאתמול היית נראה כאילו אתה רוצה להגיד לי משהו.'' הסברתי והבטתי בחייוך הנמתח על פניו הצעירות.
''רציתי לשאול לגבי לאורה...'' הוא אמר את שמה של אימי וידי שאחזה בקפה קפאה.
''מה איתה?"
''איך... איך היא הסתדרה? היה לה טוב? היא...'' הוא נתקע כמה זמן עד שהצליח להגיד את זה, ''היא הייתה לבד?"
''אמא שלי התחתנה, עם בחור בשם סטיב.''
''מתי?"
''לפני בערך שש שנים.''
ההבעה המלכותית והרגועה שהייתה על טארוס מאז אתמול התחלפה לפתע, ולרגע לא האמנתי שזה אותו אדם.
''הייתם קשורים.'' הנחתי, זאת לא הייתה אפילו שאלה אבל טארוס הנהן בכל זאת.
''אמא שלך הייתה משהו מיוחד.''
לרגע התלבטתי עד כמה הם היו קשורים, הוא מדבר עליה כאילו היא חברה ותיקה, אבל העיניים שלו אמרו שזה היו יותר מזה. החלטתי לא לשאול ולהתחיל לאכול במקום.
''השיעור שלך יתחיל בעוד כמה דקות, תרצי שאלווה אותך?" אליז שאלה אותי כשיצאתי מחדר האוכל והנהנתי לאישור.
''איפה זה יהיה?"
''פעם לפני המלחמה היה חדר בו הילדים של מעמד המלוכה היו לומדים, אמרו לי לקחת אותך לשם.''
כיתה, עכשיו לא נשארו ילדים ללמוד שם.
''כמה קומות יש במקום הזה?" שאלתי כשעלינו מלא מדרגות, כבר הפסקתי לספור.
''שבע קומות. ויש גם כמה חלקים לארמון.''
''כמה?"
''אף פעם לא ספרתי, אבל כמה עשרות, זה ארמון יחסית מאוד רחב כדי שיהיה מספיק מקום לכל מעמד המלוכה. פעם היו עשרות אנשים, עכשיו נשארו רק ארבעה.''
''את יודעת אולי כמה שנים אחותי וג'ייקוב נשואים?"
''שלוש שנים.''
''ואין להם ילדים? הם לא רוצים?"
חייוך עצוב הופיע בפניה היפות של אליז, היא בהתה באוויר בצער, ''טיאנה לא מצליחה להיכנס להריון, הם מנסים כבר שנתיים. בהתחלה היא לא רצתה להביא ילדים לעולם כשיש מלחמה אבל כשלא לאט מעמד המלוכה החל להימחק הם הבינו שחייבים המשך אחרת אף אחד לא ישאר, אבל גם כשבסוף ניסו זה לא הצליח.''
הבטתי באליז בהלם, טיאנה לא מצליחה להיכנס להיריון? גל של צער עבר בי ונזכרתי במשפט שלילי פעם אמרה לי, 'אישה שאין לה ילדים היא אישה אומללה.'
''איך את יודעת את כל זה?"
''אני משרתת בארמון, אני אמורה לדעת הכל. תתפלאי לדעת כמה משרתים הם עם רכלן.''
אליז הראתה לי את הכיתה ואיחלה לי בהצלחה לפני שהשאירה אותי לבד מול הדלת.
דפקתי על הדלת שלוש פעמים וברגע ששמעתי קול קורא לי להיכנס נכנסתי.
אישה מבוגרת בסביבות גיל החמישים פלוס ישבה על אחד הכיסאות מול הכיתה הריקה.
הישיבה שלה הייתה זקופה וגאה, שיערה האפור היה אסוף לאחור ופניה המעט מקומטות לא הראו שמץ של חייוך. היא נראית רצינית ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש.
''כנסי,'' היא סימנה לי להתיישב בכיסא מולה ועשיתי כבקשתה, מרגישה לא נח מול מבטה הבוחן, ''אז, קאיה וויליאמס, ביתו של המלך ניקולאס וויליאמס בכבודו ובעצמו. אני אליינה רוטרנר, המורה שלך מעכשיו עד שתדעי להתנהג כמו נסיכה ולא כמו עובדת אדמה מדרום ג'נורה.
נתחיל עם זה שתזדקפי.''
מיהרתי להזדקף על הכיסא, מנסה כמה שיותר לחקות את צורת הישיבה שלה.
''מעולה. עכשיו רגל ימין על רגל שמאל, לא ככה מהר! באלגנטיות!"
באלגנטיות? עשיתי זאת לאט יותר אבל לא ידעתי איך מרימים רגל על רגל באלגנטיות. מה זה השטויות האלה?!
היא נאנחה בקול רם אחרי הניסיון השני שלי, והביטה בי כאילו אומרת לעצמה שאפשר להתספק בזה בינתיים, ''תהיה לי הרבה עבודה.''
אני לא חולקת עליה, אני אמנם מנומסת, אבל כנראה שפה זה נימוסים של פשוטי עם.
''תפסיקי לנשוך את השפה ותאמרי משהו במקום, לא דיברת מילה מאז שנכנסת.''
''מה להגיד?"
''קודם כל אחרי כל משפט שלך את מוסיפה את התואר -'גבירתי'. אני המורה שלך. דבר שני כדי ללמוד אני צריכה שתדברי כדי שאני אוכל לתקן אותך. בסדר?"
הנהנתי לאישור, אבל מסתבר שזאת הייתה טעות אז מיהרתי לתקן את עצמי, ''כן גבירתי.''
''מזל ששמת לב, אני אגיד לך את זה פשוט בתור כלל- 'את אף פעם לא מהנהנת בראש, מנידה בראש, או עושה כל תנועה אחרת עם הראש חוץ מלחייך חייוך יפה. מובן?"
''מובן גבירתי.''
''יופי, את לומדת מהר. מה שמך?"
שמי? היא לפני רגע אמרה אותו.
''תפסיקי לקווץ את הגבות שלך! את צריכה להיראות נינוחה וכמעט אדישה, לא לקווץ גבות, לא לגחך, לא לגלגל עיניים... להיות עם מבט רציני כמו המוות.''
רציני כמו המוות. באמת בא לי למות, אסור לעשות כמעט הכל...
''עכשיו תעני לי מה שמך.''
''קאיה.''
''תזכרי, כשאת מציגה את עצמך את לא סתם קאיה, את קאיה וויליאמס.''
''בסדר, גברתי.''
היא התחילה לשאול אותי שאלות, תיקנה אותי כמעט בכל משפט שהיה לה משהו להעיר לי. אחר כך עברנו להליכה, ודברים פשוטים כמו איך לקנח את האף, איך להתעטש, איך להתכופף, איך לפהק. דברים שבחיים לא חשבתי שצריך לעשות אותם בצורה שונה.
אבל העיקר היה המבטים והדיבור, וכמו שגברת אליינה אומרת תמיד- רציני כמו המוות.
כמובן שהיא העירה מידי פעם שצריך לחייך, צריך צחוק (בדרך חיננית וקצרה), ואפשר לספר בדיחה או משהו אבל להישאר בעמדה רגועה ושלווה.
אחר כך היא עברה לקידה, לאיזה מעמדות צריך לקוד ואיך. גיליתי שלנסיך, נסיכה, ומלך או מלכה, יש סוגי קידות שונות.
''אני חושבת שזה מספיק להיום, תתחילי מעכשיו להתרגל, עוד לא עברנו רבע ממה שצריך ללמוד. אם אני לא טועה צריך להיות לך עכשיו שיעור נוסף.''
''תודה רבה, גבירתי.'' הודתי לה ונראה כאילו מהשעתיים האלו כבר התרגלתי לגמרי עם המילה גבירתי בסוף.
אבל הדבר הכי הזוי הוא- שאני עוברת משיעור התנהגות לשיעור הגנה עצמית.
מזל שזה לא הפוך.
''איך היה?" לוגן שאל כשלפתע הופיע מאחוריי וכמעט הבהיל אותי.
''מתיש. איפה היית?"
''המפקד שלי קרא לי. אמט, בריגן וכריס חזרו לג'נורה.''
''מה שלומם?"
''הם בסדר, הבלוורטים גילו שחזרת לפה אז הם חזרו לבלוורט.''
''נראה שהם שכחו מהנקמה שלהם.''
''אל תיבני על זה יותר מידי. הזבלים האלה אף פעם לא שוכחים.''
נאנחתי בצער ונזכרתי בכלל של אליינה- 'לא נאנחים.'
''מסתבר שאסור לי לעשות כמעט כלום. אפילו ללכת בצורה מסויימת אסור לי, שלא לדבר על איך מותר לי לדבר.''
''תתעודדי, איתי את יכולה לדבר איך שאת רוצה.''
חייוך קטן הסתמן על פניי, ''מתי אתה חוזר הבייתה? אל תבין אותי לא נכון, אני שמחה שאתה פה איתי. אבל אולי כדאי שתלך להגיד להם שלום, הם בטח מתגעגעים אלייך.''
חייוך עצוב הופיע על פניו ועיניו נראו לי לפתע מרוחקות, ''תאמיני לי, אף אחד לא מתגעגע אליי.''
הפסקתי ללכת וכך גם הוא, בחנתי את פניו וגיליתי שהוא רציני, ''מה זאת אומרת?''
''שאין טעם ללכת למקום שאתה לא רצוי בו.''
''למה שלא תהיה רצוי בבית שלך? אם תלך לשם אני בטוחה שהם יקבלו אותך.''
''נכון, עכשיו. אבל ברגע שישמעו את השמועות הם ירחיקו אותי מהם כאילו אני מצורע.''
הבטתי בו המומה, למה שירחיקו את לוגן? הוא אדם כל כך טוב ונשמה גדולה. איזו סיבה יכולה לגרום להם לכעוס עליו?
''איזה שמועות?"
לוגן הביט סביבנו וראה כמה משרתים או אנשים אחרים מסתובבים  באיזור, הוא כנראה לא רצה שישמעו את השיחה הזאת, ''בואי נדבר על זה אחרי ארוחת הערב לבד.'' הוא ביקש והנהנתי בהבנה.
'אסור להנהן' קולה של גברת אליינה הופיע בראשי אבל העפתי אותו, עם לוגן אני מתנהגת כמו קייטי, לא הנסיכה קאיה וויליאמס.
אחרי שעברנו בחדרי כדי שאוכל לקחת איתי בגדים מתאימים יותר להתאמן, לוגן לקח אותי לחדר אימונים ולימד אותי לתת אגרופים, להתחמק מאגרופים, לבעוט ולהגן על הפנים.
לא כמו גברת אליינה הוא כן נתן הפסקות, זה היה מעייף יותר אבל בהחלט מעניין יותר (ואם תשאלו אותי אז גם נחוץ יותר.)
היום הראשון שלי בהחלט התקדם יפה, אחרי השיעור הלכתי להתקלח והתלבשתי שוב בבגדים הרגילים של מעמד המלוכה.
לוגן הלך לתדריך כלשהו והבטיח לחזור בערב כדי שנוכל לדבר, ואליז נשארה לעזור לי להתארגן.
''אליז?"
''כן?" היא שאלה תוך כדי שסידרה שוב את שיערי החום והחלק.
''תוכלי בבקשה להביא לי יותר שמלות פשוטות כמו שלבשתי אתמול והיום בבוקר? שאר השמלות בארון נראות לי קצת... מוגזמות.''
''בוודאי,'' בכל פעם שביקשתי ממנה משהו אליז התרגשה ושמחה מההזדמנות לעשות משהו, הנחתי שכנראה ממש משעמם לה, ''תגידי לי אחר כך אילו שמלות את רוצה שאשאיר ואת השאר אני אעביר למשרתת אחרת.''
''תודה.''
אליז חייכה בביטול, ''את לא צריכה להודות לי, זה התפקיד שלי.''
בתוכי הודתי לה בכל זאת ואחרי שסיימה לסדר לי את השיער הראיתי לה את השמלות שרציתי ולאחר מכן ירדתי לחדר האוכל.
''ערב טוב.'' אמרתי לטארוס, טיאנה וג'ייקוב שישבו מול השולחן והתיישבתי במקום 'הקבוע שלי'.
''איך היה עם אליינה?" טיאנה שאלה אותי ואמרתי לה שהיה בסדר.
''מחר בבוקר אנחנו נוסעים למרכז ג'נורה, מבשרים לעם על מותו של המלך ניקולאס והחזרה שלך הבייתה.'' ג'ייקוב אמר ולפני שבאתי להנהן נזכרתי בהוראותיה של אליינה ובמקום זה אמרתי בסדר.
מהיום וחצי שאני פה הבנתי שאני לא צריכה לשאול לגבי שעות, שפשוט הכל מעדכנים את אליז והיא אומרת לי לפני.
סיימתי לאכול ויצאתי החוצה, לוגן חיכה לי בחוץ וברגע שראה אותי קם מהכיסא עליו ישב והלך לצידי. ''חיכית לי הרבה זמן?"
''לא, הגעתי רק לפני כמה דקות.''
''נעלה אליי לחדר?"
הוא הנהן בהסכמה ושנינו עלינו לחדרי, סגרתי מאחורינו את הדלת ושנינו התיישבנו בכיסאות מול שולחן קטן שהיה בחדר.
חיכיתי בדממה, נתתי ללוגן זמן לחשוב איך הוא רוצה לומר את מה שהיה לו וקיוויתי שלא יתחרט ברגע האחרון.
לוגן לא נוהג לדבר על המשפחה שלו, העבר שלו, או על דברים שלא קשורים אלינו. הוא שקט יותר, סגור יותר, ורציתי שיפתח קצת בפניי. ידעתי שזה דבר שחשוב כדי להתחבר יותר.
הנחתי את ידי על כף ידו שנחה על השולחן בעידוד, הוא העביר את עיניו מהבהייה באוויר אליי והבנתי שמשהו מציק לו, והוא התלבט אם לומר את זה או לא.
''המשפחה שלי היא שושלת ארוכה מאוד של שומרי מלוכה,'' הוא פתח בסופו של דבר והראיתי לו שאני מקשיבה, ''סיפרתי לך שיש לי אח אחד בשם דרייק, אבל לא סיפרתי לך על אחותי אדליין.
היא גדולה ממני בכמה שנים, היינו יחסית לאחים מאוד קרובים וכמו שאר המשפחה היא גם הייתה שומרת מלוכה, ברגע שזוג הורים מאותו מעמד אז זה מאוד נדיר שיהיה להם ילד ממעמד שונה אז שלושתינו נולדנו  כמו שאר המשפחה עם עיניים שחורות וגוף של שומרי מלוכה.
להורים שלי זה היה מאוד חשוב, ומבחינתם כל אחד מאיתנו יגיע לדרגה גבוהה מאוד בצבא, יתחתן עם מישהי מהמעמד, וכך השושלת של השומרי מלוכה תמשיך.
אחותי עשתה הכל כדי לרצות את ההורים שלי ובעיקר את אבי, היא הגיעה לדרגה גבוהה מאוד ונתנה את כולה בצבא, אבל דבר אחד היא לא עשתה לפי החוקים של אבא שלנו והתאהבה במישהו שהיא 'לא' צריכה להתאהב בו, שומר רגיל.''
לוגן שתק כמה שניות עד שחזר שוב לספר, ''אבא שלי לא קיבל את זה. הוא לא היה מוכן לקבל את בעלה ובקושי דיבר איתה. המצב החמיר ברגע שהיא ילדה את הבת הראשונה שלה והוא שמע שהיא נולדה עם עיניים חומות בהירות, כמו בעלה, וזה היה הקש ששבר הכל. הוא לא הסכים לראות אותה ואת המשפחה שלה יותר.''
''למה זה כזה חשוב לו?''
''זאת הייתה הבקשה האחרונה של אביו של אבא שלי, הוא נהרג במלחמה לפני הרבה שנים כשהקריב את חייו להציל את אבא שלך, המלך ניקולאס. לכל מעמד יש אידיאולוגיה משלו, והמשפחה שלי ראתה את החשיבות של המעמד בראש ובראשונה ולא הייתה מסוגלת לקבל את זה שמישהו יחרוג מהבקשה של סבא שלי, מי שהחזיק את כל המשפחה.''
ניסיתי לעכל הכל, והבנתי שאם ככה התייחסו לאחותו בגלל שהתחתנה עם מישהו ממעמד אחר, אז מאז שלוגן נישק אותי לראשונה הוא הבין שגם אותו המשפחה תחרים.
כמעט לא האמנתי שעל דבר כזה הוא וויתר בשבילי.
''אתה ידעת מההתחלה, נכון? שברגע שאנחנו ביחד אז אתה מוותר עליהם בשבילי.''
לוגן הנהן בראשו, ''הפכת להיות החלק הכי חשוב בחיים שלי, והייתי מוכן לזה, אני לא מתחרט על זה אבל אני כן יודע שאני לא יכול לחזור הבייתה כאילו הכל כרגיל.''
עכשיו הבנתי הכל, העובדה שלוגן לא רצה לדבר איתי על המשפחה שלו, זה שלא רצה ללכת אליהם, הסיבה שאמר שהם לא יתגעגעו אליו.
זה הכאיב לי שבגללי הוא לא יהיה בקשר איתם, הם המשפחה שלו והם בטוח חשובים לו. למרות שהוא מנסה להראות שהוא בסדר ולא אכפת לו ידעתי שכן אכפת לו.
''אולי... אולי אפשר שלא תצטרך לוותר עליהם, אולי...'' ניסיתי למצוא רעיון אבל מוחי היה ריק.
''אל תטרחי, חשבתי על הכל.'' לוגן אמר כשכאב נשמע בקולו, והוא לא ידע כמה מכאיבה לי העובדה שהוא סובל בגללי.
''למה בחרת בי לוגן?"
''כי אני אוהב אותך.''
''אבל גם אותם אתה אוהב, אל תשקר לי שאתה לא אוהב את המשפחה שלך.''
הוא נאנח בשקט ואחרי כמה שניות הנהן באישור, ''את צודקת אני באמת אוהב אותם, והבחירה בין המשפחה שגידלה אותי מאז שאני זוכר את עצמי,  שאהבה אותי ונתנה לי הכל לבין הבחורה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בעולם הייתה קשה. אבל זאת לא אותה אהבה, קאיה.
את מקבלת אותי איך שאני, עם כל הדברים הדפוקים שיש בי, את נתנת לי כבר את כל כולך מבחירה.
ברגע שהמשפחה שלי תגלה שאני איתך, אני כבר לא אהיה רצוי שם יותר, אולי זאת אהבה אבל זאת לא האהבה שאני מחפש. איתך אני מרגיש הכי רצוי בעולם, שלא משנה מה אני אספר לך על עצמי את תביני ותכילי אותי.''
הפעם אני זאת ששתקתי כדי לעכל הכל, הבנתי שעד עכשיו לא הערכתי את הקשר שלנו מספיק כמו שצריך, הוא וויתר למעני על משהו כל כך חשוב ועד עכשיו אפילו לא סיפר לי עליו.
לפתע דלת החדר נפתחה, ושנינו מיהרנו להתרחק זה מזו כשרק עכשיו שמנו לב עד כמה אנחנו קרובים.
אליז נכנסה במהירות לתוך החדר, ''יש מתקפה על הארמון! הבלוורטים כאן!"

המשך יבוא...

2500 מילים! אני גאה בעצמי:) בגלל שיש את הבחירות מחר אז יש לי חופש מהלימודים ומהפנימיה אז לכן אני מפרסמת גם היום פרק (בנוסף ליום חמישי)

אז לכל אלו שבוחרים מחר שיהיה לכם בהצלחה, ושבעז"ה הטוב ביותר יבחר:)

קאסיה!